בש"פ 7687/10 נדב מחלב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת א' אפעל-גבאי ) במ"ת 15033-07-10 מיום 19.10.2010, במסגרתה נדחתה בקשת העורר ליציאה ממעצר הבית בו הוא שוהה לצורך השתתפות בטקס בת המצווה של בת אחותו.

1.

כתב האישום שהוגש נגד העורר מייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה [לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )] ואיומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין). על פי האמור בכתב האישום, במסגרת סכסוך שפרץ בין העורר לבין המתלונן הזמין העורר את המתלונן באמצעות מסרון להיפגש עמו בשעת לילה ברחוב בעיר ירושלים. השניים נפגשו ולאחר דין ודברים החלה ביניהם קטטה שבמהלכה דקר המתלונן את העורר בכתפו ובאזור הצלעות והכה אותו עם קת פגיון בראשו. בעקבות זאת שיסע העורר את לחיו של המתלונן באמצעות סכין וכתוצאה מכך נגרם למתלונן חתך עמוק. בהמשך כתב העורר למתלונן מסרונים בהם איים על חייו, בכוונה להפחידו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ביום 11.8.2010 והעורר הגיש ערר על אותה החלטה לבית משפט זה. המשיבה הסכימה לקבל את המלצת בית משפט זה לשחרר את העורר לחלופת מעצר, לנוכח קיומה של החלטה לשחרר את המתלונן – אשר הואשם אף הוא בכתב אישום נפרד – לחלופת מעצר [ראו: החלטתי בבש"פ 6282/10 מדינת ישראל נ' כהן (לא פורסם, 26.8.2010)]. לפיכך ניתנה ביום 30.8.2010 בבש"פ 6155/10 (השופטת א' פרוקצ'יה ) החלטה המורה על שחרור העורר לחלופת מעצר בבית אחותו בישוב ורד יריחו בכפוף לתנאים מגבילים, ביניהם איזוק אלקטרוני. לאחר מתן ההחלטה התברר כי האיזוק האלקטרוני אינו אפשרי במקום בו נקבעה חלופת המעצר, בשל העדר פיקוח אפקטיבי באיזור הרלוונטי. לאחר שנתבקשה הכנת תסקיר משלים לצורך בחינת חלופת מעצר אחרת, החליט בית משפט זה ביום 16.9.2010 (השופטת א' פרוקצ'יה ) להורות על שחרור העורר לחלופת מעצר בבית הוריו שבירושלים בפיקוח אמו ושני אחיו ובכפוף לתנאים מגבילים שביניהם איזוק אלקטרוני. בהמלצת שירות המבחן הוחלט כי העורר יהיה רשאי לצאת לטיפול במרכז מתדון בירושלים עד שלוש פעמים בשבוע במועדים שייקבעו על ידי המרכז בתיאום עם היחידה לפיקוח אלקטרוני.

3.

ביום 18.10.2010 הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה ליציאה ממעצר הבית לצורך השתתפות בטקס בת המצווה של בת אחותו (להלן: האירוע ), אשר צפוי להיערך היום בשעה 19:00 באיזור ים המלח, בליווי מפקחיו. המשיבה התנגדה לבקשה לנוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר ועברו הפלילי העשיר וכן לנוכח העובדה כי לא מדובר בקרבה ראשונה. ביום 19.10.2010 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת העורר, על יסוד נימוקי המשיבה. מכאן הערר שלפניי.

4.

העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד יחיאל לאמש – טוען כי מנימוקי המשיבה לא עולה טעם ענייני המצדיק "הטלת סנקציה כה קשה בשלב זה", שכן אי יציאתו לאירוע משמעה הענשת אחד המפקחים אשר ייאלץ להישאר עם העורר בחלופת המעצר כל זמן האירוע. כמו כן טוען העורר כי יציאתו לטקס בליווי כל המפקחים תאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו למתלונן, ככל שזו קיימת. לטענת העורר, התנגדות המשיבה ליציאתו אינה סבירה היות שמטרת חלופת המעצר אינה להענישו והיות שהוא יוצא את ביתו שלוש פעמים בשבוע למרכז מתדון, יוצא אחת לשבוע לחתימה בתחנת המשטרה, יצא לצורך מתן עדות במשפטו של המתלונן ואף הותרה בהסכמת המשיבה יציאתו לפגישות במשרד בא כוחו ובלבד שתישלח על כך הודעה למשיבה. לטענתו, יש בכל אלו כדי להוכיח כי לא נשקפת ממנו סכנה וכי ניתן ליתן בו אמון. העורר מדגיש כי האירוע צפוי להיערך במקום מרוחק מכל ישוב, ובפרט ממיקום חלופת המעצר בה שוהה המתלונן.

5.

המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד איתמר גלבפיש – טוענת כי לנוכח טיב העבירות המיוחסות לעורר ולנוכח עברו הפלילי, היה ראוי שהוא ישהה במעצר מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים וכי שחרורו לחלופת מעצר התאפשר רק בשל העובדה כי המתלונן שוחרר לחלופת מעצר. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי לעורר אין זכות קנויה לצאת ממעצר הבית שבו הוא שוהה, בייחוד מקום בו מדובר באירוע שאינו של קרוב משפחה מדרגה ראשונה. בהקשר זה מבחינה המשיבה בין יציאות הכרחיות ממעצר הבית (לשם קבלת תחליף סם, רישום בתחנת המשטרה, עדות במשפט והיוועצות עם בא כוחו) לבין אירוע שעניינו בילוי. המשיבה מדגישה כי המסוכנות הנשקפת מן העורר איננה מכוונת רק כלפי המתלונן אלא כלפי הציבור בכללותו, בייחוד מקום בו מדובר על אירוע רב משתתפים בו יוצעו מן הסתם לאורחים משקאות אלכוהוליים.

6.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, שמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפניי וקראתי את החומר שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. העבירות בהן מואשם העורר כמו גם נסיבות ביצוען מקימות חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). לנוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, איני סבור כי המסוכנות הנשקפת ממנו מכוונת כלפי המתלונן בלבד. ואולם, בהתאם להוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים על בית המשפט לבחון, גם מקום בו קיימת עילה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים, האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעי שפגיעתו בחירות הנאשם פחותה. כמתואר לעיל, בעניינו של העורר אכן נעשתה בחינה כזו, לרבות בסיוע תסקיר שירות המבחן. בסופו של יום שוחרר העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים שביניהם איזוק אלקטרוני.

7.

אכן, מטרת השמתו של העורר בחלופת מעצר היא להימנע מפגיעה שאינה הכרחית בחירותו. יתר על כן, מטרתה של חלופת מעצר – כמו גם מטרת מעצר מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים – אינה הענשת העורר אלא איון המסוכנות הנשקפת ממנו. עם זאת, שחרור העורר לחלופת מעצר נעשה מתוך מטרה כי העורר ישהה כל העת במקום החלופה. יציאותיו של העורר לטיפול במרכז המתדון וההתייצבות בתחנת המשטרה נקבעו כחלק מתנאי חלופת המעצר לנוכח היותן מחוייבות המציאות. אף עדותו של העורר במשפטו של המתלונן הינה הכרחית ואילו פגישותיו עם בא כוחו נועדו לאפשר לו לתכנן את הגנתו במשפטו שלו. מכל אלו אין לגזור באופן אוטומטי כי ראוי להתיר לעורר לצאת גם לבילוי באירוע משפחתי. לעניין זה יש לאזן בין המסוכנות הנשקפת מן העורר לבין פרמטרים נוספים כגון מהותו ואופיו של האירוע. כן יש לשקול את משך הזמן בו שוהה העורר בחלופת המעצר, כאשר ככל שפרק זמן זה ארוך יותר, ייתכן כי יהיה בכך להוות שיקול המצדיק לבחון בחיוב היענות לבקשה לצאת ממקום חלופת המעצר כדי ליטול חלק באירוע משפחתי. במקרה שלפניי שוחרר העורר לחלופת המעצר רק לפני זמן קצר וכעת הוא מבקש לצאת ממקום חלופת המעצר על מנת להשתתף באירוע בת המצווה של אחייניתו. מבלי להפחית במאום מחשיבותו של האירוע, איני סבור כי בנסיבות העניין קמה הצדקה לשחרר את העורר לצורך השתתפות באירוע זה.

8.

בשולי הדברים יצויין כי הבקשה מטעמו של העורר להשתתף באירוע, שההחלטה בה עומדת במוקד הערר שלפניי, הוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 18.10.2010, כאשר האירוע מתקיים היום, ה-21.10.2010. לשאלתי במהלך הדיון ענה העורר כי ידוע לו על קיום האירוע מזה חמישה חודשים וכי קיבל את ההזמנה לאירוע לפני כשבוע. לא היה בידי העורר להציג הסבר מניח את הדעת מדוע הוגשה בקשתו במועד כה סמוך לאירוע. הגם שאין בכך כדי להשפיע על החלטתי, אני סבור כי לא היה זה ראוי להעמיד את בית המשפט המחוזי ואת בית משפט זה בסד זמנים כזה.

9.

סוף דבר, הערר נדחה.