בש"פ 7772/08 אברהים מצרווה נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת צ' קינן ) בתיק ב"ש 3484/08 מיום 1.9.2008 לפיה דחה בית המשפט את עררו של העורר על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (כבוד השופט ש' בנג'ו ) מיום 27.8.2008, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט לתעבורה בחיפה כתב אישום, המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ); עבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה;

עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה; עבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; ועבירה של נהיגה ללא ביטוח רכב מנועי, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

לפי המתואר בכתב האישום, ביום 23.8.2008 סמוך לשעה 03:15, נהג העורר ברכב פרטי בחיפה כשנעצר רכבו על ידי המשטרה לבדיקה. לאחר שעצר את רכבו עבר העורר ממושב הנהג למושב האחורי, בעוד הנוסע אשר איתו ברכב עבר לשבת במושב הנהג. לעורר בוצעה בדיקת מאפיינים בה נמצא כי אינו יציב בעמידתו ושהתנדנד בעת מבחן ההליכה על הקו. העורר סרב להיבדק במכשיר "הינשוף" לצורך בדיקת רמת האלכוהול בגופו. בעת האירוע, העורר נהג ללא ביטוח וללא רשיון נהיגה תקף, וכן בעת שהיה פסול מנהיגה בעקבות פסק דין שניתן נגדו על ידי בית המשפט לתעבורה בחדרה בתיק פ"ל 171/05.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט לתעבורה בחיפה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 27.8.2008 קבע בית המשפט כי כנגד העורר קיימות ראיות מוצקות ועילת מעצר. כמו כן, עולה מעבירות התנועה החוזרות ונשנות של העורר שהוא מסכן את שלום הציבור. בית המשפט קבע שאין בחלופת מעצר בכדי לאיין המסוכנות הנשקפת מצד העורר ואי לכך החליט על מעצרו עד תום ההליכים.

על החלטתו של בית המשפט לתעבורה הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי בא כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה אך טען שבית המשפט לתעבורה טעה בכך שלא ייחס חשיבות מספקת לטענתו כי לא העורר נהג ברכב אלא זה אשר היה איתו במכונית. עוד טען שבית המשפט לתעבורה לא שקל בכובד ראש הראוי את חלופת המעצר אשר הציע העורר. ביום 1.9.2008 דחה בית המשפט את הערר לאור הרשעותיו הקודמות של העורר בעבירות של נהיגה בקלות ראש ונהיגה תחת השפעת אלכוהול, אשר מצביעות על הסיכון הנשקף ממנו לציבור. בית המשפט התייחס גם לכך שהעורר סרב לקבלת תסקיר מאת שירות המבחן בעניינו, ממנו ניתן היה ללמוד על המסוכנות הנשקפת מצדו ועל חלופת מעצר מתאימה, אם ישנה.

העורר הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטתו מיום 1.9.2008 בטענה שההחלטה התבססה על עובדות לא נכונות. ביום 7.9.2008 דחה בית המשפט את הבקשה בקובעו כי מדובר, הלכה למעשה, בערר על החלטת בית המשפט.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת בא כוח העורר, החלטת בית המשפט המחוזי כי העורר הוא זה אשר נהג ברכב הייתה שגויה, ויש בטענה זו כדי להחליש מעוצמת הראיות. עוד טוען הוא כי הסיכון הנשקף מצד העורר הוא נמוך ולאור מכלול טענות אלו, יש לשקול חלופת מעצר בעניינו.

מנגד, סומכת באת כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטות הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

במקום אחר עמדתי על כך שאחד השיקולים המנחים להורות על חלופת מעצר הוא, היעדר עוצמה מספקת של הראיות הלכאוריות כדי להצדיק מעצר בפועל, שאז ניתן להסתפק בחלופת מעצר. (ראו בש"פ 6955/05 לולחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2005)). עם זאת, בכל הנוגע לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר איני מוצא מקום לסטות מהחלטתו של בית המשפט לתעבורה. בית המשפט לתעבורה הגיע למסקנתו על סמך פסיפס ראייתי מוצק ומבוסס, הכולל את עדותו של השוטר שנכח במקום לעניין חילופי המקומות ברכב בין העורר לבין הנוסע השני, שאף ציין בפני השוטרים כי ברצונו להגן על העורר פן יסתבך. השוטרים במקום העידו ששני הנוסעים ברכב הראו סימני שכרות, זאת בנוסף לסירובו של העורר להיבדק במכשיר "הינשוף", ועל כן יש לראותו כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה.

בנוסף, שתי הערכאות שקדמו לי עמדו על כך שעברו הפלילי של העורר עשיר בעבירות סמים ובעבירות תנועה חוזרות ונשנות, כולל נהיגה בשכרות. במעשים אלו ובמעשים המיוחסים לו בכתב האישום, הוכיח העורר כי שלומו של הציבור יובטח רק כאשר תימנע ממנו האפשרות לנהוג בכלי רכב.

סוף דבר, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הערר נדחה.