בש"פ 7791/10 משה נסריאצ'י נ. מדינת ישראל נציבות שירות המדינה

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

ביום 15.8.2010 ניתן פסק-דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, שבו נתקבל באופן חלקי בלבד ערעור שהגיש המבקש על הכרעת הדין ועל גזר הדין שניתנו בעניינו על-ידי בית הדין למשמעת של עובדי המדינה. פסק-הדין הומצא לבא-כוח המבקש (הקודם) ביום 24.8.2010, והוא חפץ להגיש בקשת רשות ערעור. ביום 24.10.2010 הוגשה הבקשה למתן רשות ערעור ובצמוד לה הבקשה להארכת מועד.

לאחר שנתקבלה תגובת המשיבה לבקשה להארכת מועד, ניתנה הזדמנות למבקש להבהיר את בקשתו – הן בעניין סברתו כי עמדו לרשותו 45 ימים להגשת ההליך, הן בעניין עמדתו כי תקופת הפגרה אינה נמנית במניין הימים. בהודעת-ההבהרה ציין המבקש כי גם אם עמדו לרשותו 30 ימים בלבד להגשת ההליך, הרי שמדובר בטעות בתום-לב הנובעת מהיעדר הוראה ברורה בחוק לגבי מועד הגשת הליך בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (ראו סעיף 43 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963). המבקש תומך את טענתו בדבר חוסר הבהירות בעניין זה בהחלטתי בבש"פ 2490/10 בלום נ' הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד מחוז ת"א (לא פורסם, 18.4.2010)). עוד מבהיר המבקש כי אינו עומד עוד על הטענה שימי הפגרה אינם באים במניין הימים, אך סבור כי במכלול נסיבות העניין יש להאריך את המועד ולאפשר לו את יומו בבית משפט זה.

אין ספק כי ההליך הוגש באיחור. עם זאת, בנסיבות המקרה החלטתי לנקוט בגישה מקלה, זאת בהתחשב בטענת בא-כוח המבקש כי מדובר בטעות בתום-לב הנובעת מהיעדר קביעה מפורשת בדין, ובשים לב לכך שמתגובת המשיבה עולה כי גם אצלה שורר חוסר בהירות לגבי מועד הגשת ההליך. לכך מתווספת העובדה שמדובר בהליך בעל אופי מעין-פלילי; עובדה זו משליכה על מידת עוצמתו של הטעם שעל המבקש להציג במסגרת בקשה להארכת מועד. בהתחשב בכל אלה, וכן בטענה בדבר חילופי ייצוג ועיכוב בהעברת החומר הקשור בתיק, לא ראיתי למנוע מן המבקש – בשל שגגה של בא-כוחו – את האפשרות להביא את השגותיו לפני בית המשפט העליון.

על כן, המועד להגשת ההליך מוארך עד ליום הגשתו בפועל. הטיפול בתיק יימשך כסדרו.