בש"פ 7795/00 חיים כהן נ. מדינת ישראל

תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד 1984-, קובעת כי "העתירה תוגש תוך חמישה עשר יום מיום מתן פסק הדין." זהו מועד שנקבע בחיקוק, וחל עליו כעיקרון המשטר שנקבע בתקנה 528 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. הפעלת המשטר נעשית באורח מוקפד ונוקשה יותר מאשר במקרה של ערעור:

כלל נקוט בידי בית המשפט הוא, כי יש לנהוג גישה קפדנית ומצמצת בבקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף, על מנת למנוע את השהיית תוקפו של פסק דין סופי (המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב(3) 699). בהתאם לכך, קובעות התקנות פרק זמן מוגבל להגשת עתירה, שתחילתו במועד מתן פסק הדין - ולא במועד מסירתו" - (בש"פ 8150/99 יעקב חביב נ' מיקרוסופט קורפורשיין , דינים עליון נז 571).

על המבקש נגזרו שמונה שנות מאסר. ערעורו לבית משפט זה נדחה. הוא מבקש להגיש עתירה לדיון נוסף, על אף שהמועד להגשת עתירה כזו חלף. לדבריו, ההצדקה למתן ארכה נעוצה ב"הפרש בלתי סביר בעונשים שנגזרו על שותפים [לביצוע עבירה]". הכוונה היא לפער בין ענישת המבקש לבין ענישתו של ויקטור חזות, אשר לדברי המבקש "חלקו בהן [בעבירות] היה שווה לשלי אם לא גדול מחלקי".

המשיבה מתנגדת למתן ארכה. המשיבה מבהירה כי "למקרא גזר הדין בעניינו של חזות, ברור בעליל שבית המשפט קמא, אשר היה מודע לגזר הדין של המבקש, קיבל את עמדת התביעה לפיה מעורבותו של חזות בפרשה חמורה פחות מזו של המבקש, ולפיכך מוצדקת בקשתה של התביעה - במסגרת הסדר הטיעון - להטיל עליו עונש חמור פחות".

עיון בגזר הדין מלמד כי בית המשפט בעת שגזר את דינו של חזות שקל את מכלול הנסיבות האופפות את המקרה, לרבות הנסיבות אישיות של חזות, והצורך לשמור על אחידות הענישה. תהליך הענישה הוא בעקרו של דבר אינדיבידואלי, וקיומם של פערים בענישתם של שותפים לדבר עבירה, אינו יכול, הוא לבדו, לשמש טעם להארכת מועד.

הבקשה נדחית.