בש"פ 7835-23 בש"פ 7835-23

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' ליפשיץ פריבס) מיום 29.10.2023 במ"ת 65214-08-23, בה הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב למעצר בית מלא בבית אמו של בת הזוג של המשיב ובעלה, ובפיקוח של אחד מהמפקחים שנמנו בהחלטה. השחרור הותנה גם בהפקדת סכום של 15,000 ₪ במזומן ובחתימת המשיב על התחייבות עצמית על סך 20,000 ₪; בערבות של כל אחד מהמפקחים על סך 20,000 ₪; באיסור על יצירת קשר ישיר או עקיף של המשיב עם המתלונן או עם מי מיתר המעורבים בכתב האישום; ובהשתתפות המשיב בקבוצת "עצורים" של שירות המבחן בליווי של מי מהמפקחים לכל פגישה ובחזרה הביתה מיד בגמר הפגישה.

רקע והליכים קודמים

1.ביום 29.8.2023 הוגש נגד המשיב ושני נאשמים נוספים (שיכונו להלן: הנאשם 2 ו-הנאשם 3, בהתאמה) כתב אישום המייחס לו עבירות של חטיפה לשם סחיטה לפי סעיף 372 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, סחיטה בכוח ובאיומים לפי סעיפים 428-427 לחוק העונשין, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(א) לחוק העונשין, סחר בסמים מסוכנים לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

בקצירת האומר יצוין כי על פי כתב האישום, המתלונן חב חוב כספי למשיב ולנאשם 2 מרכישת סמים מהם. החוב לא נפרע. מעובדות האישום הראשון עולה כי ביום 13.8.2023 כאשר המתלונן שהה בבית דודו, ביקרו שם המשיב ונאשם 2, ודרשו מהמתלונן להתלוות אליהם לנסיעה במכוניתו של המשיב.

לאחר שהמתלונן הסכים, אספו השניים גם את הנאשם 3 למכונית ונסעו יחד ליער צרעה. שם תקפו המשיב והנאשם 2 את המתלונן בסטירות, במכת שוקר חשמלי (המשיב) ובמכות אלה (הנאשם 2). הם בעטו בו כשהוא מוטל על הקרקע והורו לו להתקשר לאביו ולדרוש ממנו סכום של 2,000 ₪ שאלמלא כן "יהיה בלגן". בנסיעה בדרך חזרה הזהירו המשיב והנאשם 2 את המתלונן כי לא יספר לאיש על מה שאירע, וכי אם יעשה כן – הם יפגעו בו.

האישום השני מייחס למשיב עבירה של סחר בסמים למתלונן בעסקאות שנעשו בחודשים שקדמו לכתב האישום; והאישום השלישי מייחס לו עבירה של איומים בהיותו במעצר, כאשר הוא אמר לחוקרת שחקרה אותו: "את יודעת שאנחנו מקפידים עלייך שובל" והסביר "את יודעת את מכניסה אנשים לכלא, את מטפלת בתיק וחוקרת אותם, אולי תעברי למחלק אחר".

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה נגד המשיב והנאשמים הנוספים בקשה להורות על מעצרם עד תום ההליכים. במסגרת הדיון שהתקיים בבקשה כפרו הנאשמים, ובכלל זה המשיב, במיוחס להם.

החלטת בית משפט קמא

3.בהחלטתו מיום 19.9.2023, סקר בית משפט קמא את חומר הראיות, וקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים למשיב ולנאשם 2 באישום הראשון ברף הבינוני. גם בהתייחס לאישום השני של סחר בסמים, נקבע כי קיימות ראיות לכאורה ברף בינוני בעניינם של המשיב והנאשם 2; ובאשר לאישום השלישי (האישום באיומים על החוקרת) – נקבע כי קיימות לגביו ראיות לכאורה, כאשר שאלת פרשנות הדברים שנאמרו תתברר במסגרת ההליך העיקרי.

בית המשפט הוסיף וקבע כי קיימות עילות מעצר של מסוכנות לאור האישומים המיוחסים למשיב ולנאשם 2; ואולם לנוכח עוצמת הראיות לכאורה באישומים הראשון והשני, הוא הורה על קבלת תסקיר של שירות המבחן בטרם קבלת ההחלטה בדבר מעצרם עד תום ההליכים.

4.בתסקיר מעצר שהוגש ביום 25.10.2023, ציין שירות המבחן כי המשיב הוא בעל עבר פלילי בתחום הסמים (החזקה ושימוש שלא לצריכה עצמית בתקופת השירות הצבאי), וכי הוא ריצה עונש מאסר. עוד קבע שירות המבחן כי ישנו סיכון גבוה להישנות העבירות על ידי המשיב, כאשר תוצאותיו של הסיכון הזה הוערכו על ידיו ברמה בינונית. בתסקיר אף צוין כי למשיב יש תובנה כי הוא התנהל בצורה בעייתית, וכי הוא נכון להשתלב בהליך טיפולי במסגרת מעצרו.

בשולי התסקיר התייחס שירות המבחן למפקחים שהוצעו לפקח על המשיב במסגרת חלופת המעצר שהוצעה. לעניין זה, צוין כי בני המשפחה שהוצעו כמפקחים נמצאו מתאימים למלאכת הפיקוח. לכן, המליץ שירות המבחן על שחרור המשיב לחלופת מעצר בבית אמה של בת זוגו בגן יבנה. כן הומלץ להטיל עליו פיקוח של קצין מבחן לתקופה של 6 חודשים, כאשר במסגרת זו ייבחנו אפשרויות טיפוליות בו.

5.לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן התקיים דיון נוסף ביום 29.10.2023 בעניינו של המשיב (ובעניינו של הנאשם 2). במהלך הדיון בית המשפט חקר את המפקחים המוצעים. בתום הדיון, חרף התנגדותה של ב"כ העוררת לשחרור המשיב, קבע בית המשפט כי לאור עוצמת הראיות – יש לאמץ את המלצת שירות המבחן. זאת, גם בשים לב לכך שהמשיב יורחק מהעיר בית שמש וישהה במעצר בית בעיר גן יבנה; ולאור האפשרות להציב לו גבולות באמצעות פיקוח ונוכח ההרתעה בהליך המשפטי. על כן, הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב בתנאים שצוינו לעיל.

לבקשת העוררת עוכב ביצוע השחרור לצורך קיום דיון דחוף בערר.

טענות הצדדים

6.העוררת טענה כי בית משפט קמא שגה כאשר הורה על שחרור המשיב בתנאים של מעצר בית מלא, והיה עליו להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

לגישת העוררת, המעשים המיוחסים למשיב מעידים על מסוכנות גבוהה שלא ניתן לאיין אותה אלא בדרך של מעצר מאחורי סורג ובריח. המסוכנות נלמדת מהעבירות עצמן ומדרך ביצוען, המעידה על מסכת מעשים קשה וחמורה כלפי המתלונן. כך, המשיב איים על המתלונן, ולאחר מכן הוא חטף אותו וסחט אותו באיומים על מנת שישלם חוב עבור הסמים שהמשיב סיפק לו. המשיב אף חזר ואיים עליו, הסיע אותו למקום מבודד ונהג כלפיו באלימות קשה הכוללת סטירות, שימוש בשוקר חשמלי ובעיטות.

זאת ועוד, העוררת הפנתה לפסיקה הנוגעת לעבירות של סחיטה באיומים ולחומרה הרבה שבית המשפט מייחס לעבירות כאלה; ועמדה על כך שמדובר בעבירות שאינן מתאימות, על פי טיבן, אלא למעצר מאחורי סורג ובריח. כן צוין כי במקרה דנן מיוחסות למשיב גם עבירות של סחר בסמים, אשר אף הן מחייבות בדרך כלל מעצר מאחורי סורג ובריח.

עוד הוסיפה העוררת וטענה כי המסוכנות של המשיב נלמדת גם מתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו, בו העריך שירות המבחן כי קיים סיכון גבוה להישנות ביצוע עבירות על ידיו. מסוכנות זו מתחזקת לנוכח עברו הפלילי הכולל שתי הרשעות בעבירות של החזקה ושימוש בסמים שלא לצריכה עצמית, והעדר מהשירות שלא ברשות. בגין עבירות אלה הוא נדון בין היתר למאסרים בפועל.

העוררת הוסיפה כי בית המשפט לא נתן משקל בהחלטתו לחשש הממשי לשיבוש הליכי משפט הנשקף מהמשיב. זאת הן לאור החשש האינהרנטי הנובע מטיבן של העבירות המיוחסות לו; והן לאור החשש הקונקרטי בעניינו של המשיב, הנובע בין היתר מכך שהמשיב והנאשם 2 הזהירו את המתלונן בדרכם חזרה מיער צרעה שלא לספר את שאירע לו, וכי אם יספר "אנחנו נשלח אנשים שיפרקו אותך". הדברים מתווספים למה שנאמר למתלונן ביער עצמו (שצוטטו בסעיף 18 להחלטה). לכך מתווספת העבירה נושא האישום השלישי – הנוגעת לאיום על החוקרת בעת שנעצר. כל אלה מעידים, לטענת העוררת, על כך שמורא החוק אינו פועל ביחס למשיב.

עוד טענה העוררת כי בית המשפט שגה גם בקביעתו ביחס לעוצמת הראיות לכאורה המיוחסות למשיב. כך נטען כי התשתית הראייתית ביחס לאישום הראשון מבוססת על הודעת המתלונן ועל ראיות חיצוניות המגבות אותה: עדות אבי המתלונן; הודעת דודתו; תמונות של המתלונן חבול ברגלו מיום 13.8.2023; בדיקת מחקרי תקשורת מהם עלה ששיחות המתלונן לאביו בזמן האירוע התבצעו ממכשיר הטלפון של נאשם 3; וסרטוני מצלמות ועין הנץ המתעדות את מכוניתו של המשיב אוסף את הנאשם 3 ונוסע במסלול המתיישב עם לוח הזמנים ועם גרסת המתלונן.

לטענת העוררת, די בכל אלה כדי לקבוע כי ישנן ראיות לכאורה ברף הנדרש ביחס לאישום הראשון. בהקשר זה, מציינת העוררת כי קביעת בית המשפט לפיה מדובר בראיות ברף הבינוני, לא נומקה. כן צוין כי בקביעת קיומן של ראיות לכאורה אין מקום להידרש למהימנות של עדים, למעט במקרים בהם ישנן פרכות מהותיות וגלויות לעין שיש בהן כשלעצמן כדי ללמד על כרסום ממשי בחומר הראיות.

7.בדיון שהתקיים לפניי ביום 31.10.2023 חזרה ב"כ העוררת על טענותיה, והדגישה את החומרה הרבה בעבירות של סחיטה בכוח ובאיומים, ואת הסכנות הכרוכות בשחרור המשיב ממעצר הנובעות מטיב העבירות המיוחסות לו ומנסיבותיהן.

בהתייחס לחולשה הראייתית הנטענת בראיות הקושרות את המשיב למיוחס לו בכתב האישום, נטען כי בפני בית משפט קמא עמדו חמש הודעות של המתלונן; וחיזוקים לגרסתו בראיות חיצוניות. מעבר לכך, נטען כי גרסת הנאשמים כוללת בחלקה שתיקה ובחלקה שקרים. ב"כ העוררת הבהירה ביחס לאי-דיוקים מסוימים בגרסת המתלונן כי מדובר במי שהוא מפוחד בשל האיומים עליו.

מנגד, ב"כ המשיב הדגיש את החולשה הראייתית בראיות שהוצגו על ידי העוררת, וטען כי לאור החולשה הזאת, לאור העובדה שהמשיב הציע מפקחים אמינים ורציניים בצורה יוצאת דופן, ולאור ההמלצה של שירות המבחן – יש לדחות את הערר.

דיון והכרעה

8.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתב ובחומר שהוצג לי, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.

כאשר בית משפט נדרש להכריע בשאלה האם לעצור נאשם עד תום ההליכים נגדו, עליו לבחון קודם כל האם יש בפניו ראיות לכאורה הקושרות את הנאשם לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. במסגרת בחינה זו, בית המשפט בוחן את הראיות ה"גולמיות" כמות שהן, בלא להידרש בדרך כלל לשאלות של מהימנות (ראו למשל: בש"פ 5462/17 לוי נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (15.8.2017)). יחד עם זאת, הפסיקה קבעה כי במקרים חריגים, בהם ישנן פרכות ברורות ומובהקות בגרסת המאשימה, הדבר עשוי להביא לכרסום במשקל הראיות (ראו למשל: בש"פ 5627/22 מיודיק נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (18.10.2022); בש"פ 8431/22 גולדנברג נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (נבו 14.12.2022)).

כרסום כזה עשוי – במקרים קיצוניים – להביא למסקנה לפיה בידי המאשימה אין ראיות לכאורה הקושרות את הנאשם לעבירות המיוחסות לו; והוא עשוי, במקרים קיצוניים פחות, להביא למסקנה כי הגם שישנן ראיות לכאורה הקושרות את הנאשם למיוחס לו, ראיות אלה אינן בעוצמה המרבית (ראו: בש"פ 2799/13 אבו גאנם נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (28.4.2013); בש"פ 1021/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 46 (15.2.2017); בש"פ 10121/17 מזרחי נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (14.1.2018); בש"פ 454/18 בותסאז נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (נבו 28.01.2018)).

לעניין זה עשויה להיות חשיבות, שכן בבואו של בית המשפט לבחון האם יש הצדקה להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, עליו להביא בחשבון את עוצמת הראיות הקושרות את הנאשם למיוחס לו אל מול עוצמתה של עילת המעצר. בין שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית הכוחות", כך שככל שכוחן של הראיות לכאורה רב יותר, יש להקל בדרישת קיומה של עילת מעצר, ולהיפך (ראו: בש"פ 6695/14 גריב נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (12.10.2014); בש"פ 5627/22 מיודיק נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (18.10.2022)). לכן, השאלה האם הראיות לכאורה כנגד הנאשם הן בעוצמה גבוהה או נמוכה, עשויה במקרים מסוימים להשליך על השאלה האם יש מקום להמיר את מעצרו בחלופה שפגיעתה בחירותו מצומצמת יותר (וראו: בש"פ 8431/22 גולדנברג נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (14.12.2022)).

9.במקרה דנן, בית משפט קמא היה סבור כזכור כי מדובר בראיות בעוצמה בינונית. לכן הפנה בית המשפט את המשיב לעריכת תסקיר שירות המבחן, ולאור מסקנות התסקיר – הוא הורה על שחרורו של המשיב בתנאים שנקבעו על ידיו.

10.האם אכן ישנה חולשה ראייתית בראיות לכאורה המכרסמת בהן באופן המצדיק את הקביעה לפיה מדובר בראיות בעוצמה בינונית בלבד? אינני סבורה כך.

כפי שהובהר לעיל, למשיב דנן יוחסו עבירות במסגרת שלושה אישומים שונים. האישום הראשון, שהוא העיקרי, נוגע לפרשת חטיפתו הנטענת של המתלונן ליער צרעה ותקיפתו שם. העוררת טענה כי גרסתו של המשיב בהקשר זה נתמכת בראיות חיצוניות.

מנגד, ב"כ המשיב טען כי הראיות החיצוניות מעידות רק על כך שהמתלונן אכן נסע במכונית יחד עם המשיב והנאשמים 3-2 ליער צרעה, אך לא על כך שהוא הותקף שם על ידיהם. ב"כ המשיב הדגיש בהקשר זה כי גרסת המתלונן לא הייתה קוהרנטית בהתייחס לשאלה מאין הוא נחטף, וכן ביחס לשאלה מדוע הוא נשאר עם הנאשמים על אף שיכול היה לעזוב אותם על נקלה; כאשר אין כל טענה כי נעשה על ידיו ניסיון לברוח מהם. כן נטען שגרסת המתלונן ביחס לתקיפתו בשוקר חשמלי אינה סבירה שכן תקיפה כזו מותירה סימנים שלא נמצאו על גופו של המתלונן.

בהתייחס לסתירה הנטענת באשר לשאלה מאין נחטף המתלונן – הרי שעיון בחקירותיו מעלה כי מלכתחילה הוא ציין כי הוא נלקח במכוניתו של המשיב מביתו שלו (עמ' 1 להודעה מיום 13.8.2023); בעוד שבהודעה השנייה הוא אמר כי נלקח מבית דודו. יחד עם זאת, בשני המקרים הוא ציין כי כתובת הבית היא ברחוב לח"י בבית שמש, וגם בהודעה הראשונה הוא ציין כי מי שהיה עד לביקור הם דודו ודודתו (שם, שורה 18 בעמ' 2). נוכחותם של הדוד והדודה נזכרת גם בהודעה השנייה של המתלונן. מדובר אם כן בסתירה, אך לא כזו המאיינת את משקלן של הראיות לכאורה המבוססות על גרסתו.

באשר להפסקה בנסיעה לצורך רכישת בירות על ידי הנאשם 3 ביקב, נטען כי המתלונן הסתיר זאת. אולם, המתלונן ציין את ההפסקה הזו בהודעותיו ולא כפר בה. מה גם שהשאלה האם הייתה הפסקה בנסיעה אינה משליכה – ודאי לא באופן ישיר – על השאלה האם לאחר מכן המתלונן הותקף ביער צרעה.

מעבר לכך, תיאוריו של המתלונן ביחס לאירועים ביער צרעה בכל הודעותיו, הם באופן כללי תיאורים עקביים. המתלונן מתאר את מסלול הנסיעה (שכאמור בשלב זה המשיב אינו כופר בו והוא מעוגן גם בראיות חיצוניות); את ההגעה ליער; את היציאה מהמכונית; ואת העובדה שהמשיב סטר לו בפניו, הנאשם 2 הכה אותו באלה וגרם לו לחבלה שאותה הראה במשטרה (כאשר החוקרת ציינה כי היא מבחינה בסימן אדום לאורך רגלו של המתלונן), והמשיב אף תקף אותו בשוקר. בהמשך המשיב והנאשם 2 בעטו בו בפנים ובצלעות.

טענתו של ב"כ המשיב כי התקיפה בשוקר הייתה אמורה להותיר במתלונן סימנים, לא הוכחה בשלב זה. יתרה מכך, המתלונן אכן הראה לחוקרת כי הוא נחבל, ויש בכך כדי לחזק את גרסתו על אודות תקיפתו.

לטעמי, כל האמור מעיד על כך שישנן ראיות לכאורה הקושרות את המשיב לעבירות החטיפה לשם סחיטה, סחיטה בכוח ובאיומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. אף אם יש כרסום מסוים בגרסת המתלונן, אין מקום לקבוע כי הראיות הן בעוצמה חלשה או אף בינונית.

מעבר לכך, המתלונן אף חזר והעיד ביחס לדברים המאיימים שאמר לו המשיב ביחס להשלכה של תלונה אפשרית של המתלונן על המעשים שנעשו לו לכאורה על ידי המשיב. המתלונן ציין בהודעותיו בין היתר כי המשיב אמר לו "לא משנה איפה תהיה גם אם תהיה בחו"ל, אני אתפוס אותך, אין לך לאן לברוח ממני" (ההודעה מיום 14.8.2023 בשעה 15:36); וכן "אם אני איעצר יהיה לי עורך דין פרטי שישחרר אותי ואם אנחנו לא נשתחרר תוך כמה ימים אני אשלח אנשים והפעם ניצלת בנס שיצאת ככה" (הודעה מיום 17.8.2023 בשעה 17:05).

כפי שיובהר להלן, דברים אלה מבססים גם עילת מעצר של חשש מפני שיבוש הליכי חקירה.

מעל לכל אלה יש לציין גם את האישום השני המיוחס למשיב (סחר בסמים); והאישום השלישי – האיום על החוקרת. עבירה של סחר בסמים אף היא עבירה שעשויה להצדיק מעצר עד תום ההליכים. ביחס לאישום השלישי, אין מחלוקת לגבי העוצמה הראייתית, והמחלוקת נוגעת רק לשאלת הפרשנות של הדברים שנאמרו לחוקרת על ידי המשיב. כך או אחרת, האופן בו הבינה החוקרת את הדברים, מחזק – למצער – את הראיות האחרות ביחס לאישום הראשון המיוחס למשיב.

המסקנה של כל האמור לעיל היא כי ישנן ראיות לכאורה שיש בהן כדי לקשור את המשיב לעבירות שיוחסו לו. כאמור, אף אם ישנו כרסום מסוים בחומר הראיות, אין די בו כדי לקבוע כי מדובר בראיות בעוצמה חלשה או אף בינונית.

11.משהגעתי למסקנה זו, כפי שציינתי לעיל במסגרת מקבילית הכוחות יש לבחון מנגד את העוצמה היחסית של עילות המעצר. במקרה דנן, אין ספק כי העבירות המיוחסות למשיב מבססות עילות מעצר – הן של מסוכנות והן של חשש משיבוש הליכי משפט. החשש הוא משמעותי בהינתן האיומים הברורים של המשיב למתלונן ביחס לאפשרות שהמתלונן יתלונן עליו – כפי שהוא אכן עשה. המתלונן טרם העיד, ושחרור של המשיב ולו בתנאים מגבילים, עלול לפגוע ביכולתו להעיד ללא חשש. בנוסף, העובדה שהמשיב מימש בעבר את האיומים שלו, מעידה על מסוכנות הנובעת ממנו כלפי המתלונן – מסוכנות שלא פחתה לאחר שהמתלונן התלונן על מעשיו של המשיב והביא למעצרו. לכל אלה יש להוסיף את האישום השני, בעבירה של סחר בסמים, שאף היא עבירה המצדיקה בנסיבות מסוימות מעצר עד תום ההליכים.

זאת ועוד, הגם ששירות המבחן המליץ במסגרת התסקיר על שחרורו של המשיב בתנאים מגבילים, הוא ציין גם כי ישנו סיכון גבוה להישנות עבירות על ידי המשיב. התוצאות של הסיכון הזה – כך נקבע – הן ברמה בינונית. כאשר קיים סיכון גבוה להישנות עבירות, וכאשר המתלונן חשוף – כך עולה לכאורה מהראיות – לאיומים מצד המשיב, האפשרות לשחרורו של המשיב ממעצר היא אפשרות הטומנת בחובה סיכון משמעותי למתלונן, שאינני סבורה כי בעת הזאת ראוי לחשוף אותו אליו.

12.לנוכח כל האמור, אני מקבלת את הערר ומורה על ביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי ועל מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.