בש"פ 7836/99 אברהם נתן נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ת.פ. 946/99) בעבירות של התפרצות לדירה בכוונה לבצע פשע ובניסיון לאנוס. על פי הנטען בכתב האישום, העורר - חייל בשירות חובה - הקיש על דלת ביתה של המתלוננת בקריית גת. לאחר שהציג עצמו כשוטר פתחה לו המתלוננת את הדלת. העורר נכנס לביתה של המתלוננת, סתם את פיה, לקח אותה למיטה ושם הוריד את שמלתה כאשר המתלוננת צועקת ובוכה. אך העורר, שהיה עם הנשק האישי שלו, איים על המתלוננת כי אם לא תשתוק "תחטוף מן הנשק". בשלב זה החלו נשמעות צעקות מחוץ לדירה. המתלוננת פנתה לכיוון הדלת אולם העורר, כך על פי הנטען, שבר את המפתח שהיה בחור המנעול. המתלוננת ברחה לשירותים והעורר ברח מן הדירה דרך הדלת האחורית לאחר ששבר את אחד הסורגים.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו. הדיון בבקשה זו נדחה חמש פעמים לצורך הגשת תסקיר מעצר, לבדיקת סתירות בין הודעת שירות המבחן לפיה מוצעת חלופת מעצר בבסיס בו משרת העורר לבין הודעת הפרקליטות הצבאית כי הדבר בלתי-אפשרי, ולהשלמת חקירה. בדיון השישי בבקשה קיבל בית המשפט (השופט י' טימור) את הבקשה והורה על מעצרו של העורר. בית המשפט הסתמך בהחלטתו על עדותה המפורטת של המתלוננת, שנתמכה בראיות אובייקטיביות (המפתח השבור והסורג השבור), ועל הודעתו של השכן אשר שמע את הצעקות והזמין את המשטרה למקום. בית המשפט סבר כי אין להסתפק בחלופת מעצר נוכח חזקת המסוכנות של העורר. בכך נדחתה בקשתו של הסניגור לדחות את הדיון פעם שישית על מנת לבחון חלופת מעצר בבית דודו של העורר.

שתיים הן טענותיו של העורר. ראשית, טוען העורר, כי לא קיימות ראיות לכאורה. הודעתה של המתלוננת היתה מבולבלת. מיד לאחר האירוע סיפרה לשכנותיה כי התוקף הוא דודו של העורר, ולא העורר. טענה זו עניינה מהימנות הודעת המתלוננת במשטרה. בשלב זה של הדיון אין אני נדרש לשאלת המהימנות ולפיכך אין בידי לקבלה. כן נטען, כי בבדיקת פוליגרף שנערכה לעורר נמצא העורר דובר אמת. נכון הוא כי בשלב הדיון במעצר אפשר להתחשב גם בתוצאות בדיקת הפוליגרף; אולם בדרך כלל אין די בבדיקת פוליגרף כשהיא לעצמה, כדי לסתור ראיות לכאורה. בנסיבות אלה, מסכים אני אם בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר. ראיות אלה מקימות חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-.

טענתו השניה של בא-כוח העורר היא, כי לאור הדחיות החוזרות ונשנות של הדיון בבקשת המעצר, היה על בית המשפט קמא להתיר דחייה נוספת, ולבחון חלופת מעצר נוספת בבית דודו של העורר. בהתאם לבקשתו, ובהסכמת בא-כוח המדינה, הוריתי לעורר להעביר את פרטי חלופת המעצר המוצעת לידי המדינה, על מנת שתבחן חלופה זו. לאחר בדיקת החלופה הודיע בא-כוח המדינה, כי עמדת המדינה היא, שאין בחלופת המעצר המוצעת בבית דודו של העורר בבאר-שבע כדי להבטיח את שלום הציבור, ובמיוחד את המתלוננת הגרה ביישוב סמוך, מפני מסוכנותו של העורר.

מהתשתית העובדתית שהונחה בפני עולה, כי העורר לא השלים את זממו אך בשל התערבותו של אחד השכנים. אי-השלמת העבירה כשלעצמה אין בה, בנסיבות אלה, כדי להפחית ממסוכנותו של העורר. העורר לא הצליח לסתור את חזקת המסוכנות. בנסיבות אלה אני מקבל את עמדת בא-כוח המדינה, לפיה אין בחלופת המעצר המוצעת כדי להשיג את מטרת המעצר.

הערר נדחה.