בש"פ 7867/02 ארמין בוסק נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בה נדחה ערר על החלטה שניתנה על ידי בית משפט השלום בתל אביב לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.המשיבה הגישה לבית משפט השלום כתב אישום הכולל ארבעה אישומים. העבירות המיוחסות לעורר הן: תקיפת בן זוג בנסיבות מחמירות, הטרדה במתקן בזק ואיומים. על-פי המתואר בכתב האישום הטריד העורר באמצעות טלפון את מי שהייתה חברתו. ההטרדות אירעו בחודשים יוני ויולי שנה זו. אציין את האישום הרביעי, בו נטען, כי ביום 15.7.02 התקשר העורר באמצעות הטלפון לחברתו לשעבר ואיים עליה כי "יגמור אותה". בהזדמנות אחרת, אף זאת על-פי האמור בכתב האישום, הטריד העורר את אותה חברה לשעבר באומרו לה, כי יחפש את אחותה הקטנה.

אירוע נוסף, הנזכר באישום הראשון, נוגע לחברתו הנוכחית של העורר. על-פי האמור שם, תקף העורר את חברתו, היכה אותה באגרופו וגרם לה חבלות במצח, שריטות ושטפי דם. בתי המשפט שקדמו לי מצאו כי קיימות ראיות לכאורה לגבי האישומים השונים וכי התנהגותו של העורר מצביעה על מסוכנות מצידו. אכן, בית המשפט המחוזי כתב בהחלטתו, כי מדובר במקרה גבולי. חרף זאת הגיע למסקנה, כי אין להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום.

3.עניין נוסף שיש להזכירו, הוא תסקיר מעצר שהוגש לבית משפט השלום. בתסקיר נאמר, בין היתר, כי קיימים קווים אובססיביים בהתנהגותו של העורר. שירות המבחן הוסיף וכתב, כי הוצגה חלופה למעצר, לפיה ישהה העורר בעיר אחרת, תחת פיקוחו של חברו. על-פי עמדתו של שירות המבחן, החלופה שהוצעה יש בה כדי להפחית את הסיכון הנובע מהעורר, וכן הומלץ על-ידי השירות לעשות שימוש בחלופה. הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי לא ראו לנכון לקבל את החלופה שהוצעה, אלא קבעו כאמור, כי העורר ייעצר עד תום ההליכים. מסכים אני עם עמדתם של בתי המשפט, השלום והמחוזי.

4.מתיאור העובדות בכתב האישום עולה, כי העורר פעל באופן אובססיבי כלפי חברתו הקודמת. כפי שצוין, הוא התקשר אליה מספר רב של פעמים בחודשים יוני ויולי, ואף איים עליה. יש להוסיף נתון חשוב שיש בו כדי להצביע על חשש למסוכנות. כוונתי לכך, כי היחסים בין העורר לחברתו הקודמת נסתיימו לפני עשר שנים; והנה חולפות עשר שנים ועדיין, כך מסתבר, לא התנתק הקשר, מבחינתו של העורר, בינו לחברתו. כאשר מצרפים לכך את התנהגותו של העורר המתוארת באישום הראשון, לעניין תקיפת חברתו הנוכחית, אין מנוס מהמסקנה כי רמת המסוכנות הגבוהה מובילה להחלטה, כי אין זה מן הראוי לעשות שימוש בחלופת מעצר.

אי לכך, הערר נדחה.