בש"פ 7897/09 מדינת ישראל נ. רמי עובדיה

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' כוחן) אשר הורה על שחרורו של המשיב למעצר בית בבית אמו, בפיקוח ותוך תשלום ערבויות שונות.

1.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה; חבלה בכוונה מחמירה (נשק); נשיאת והובלת נשק; הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט. לפי עובדות האישום הראשון, בלילה שבין 31.7.09-30.7.09 שהה המשיב ואדם נוסף (להלן: בן הרוש ) במועדון בתל אביב כשבאותה עת שהה פליקס חלפון (להלן: חלפון ) במועדון הנמצא בסמוך. בשעות הלילה המאוחרות, תקפו המשיב ובן הרוש אדם שזהותו אינה ידועה (להלן: האחר ). במהלך התקיפה, שלף המשיב אקדח שהחזיק בלא רשות וניסה לירות פעמיים באחר אך לא נורו יריות ושני כדורים נפלטו מהאקדח. בהמשך, יצאו המשיב ובן הרוש מן המועדון ותקפו בצוותא את חלפון באמצעות דחיפות, אגרופים ובעיטות בחלקי גוף שונים. במהלך התקיפה, כיוון המשיב את האקדח לעבר חלפון וירה לעברו קליע שפגע בירכו, במטרה להטיל בו נכות או מום. מיד לאחר מכן, נמלטו המשיב ובן הרוש מן המקום על קטנועים. כתוצאה מן התקיפה, נגרמו לחלפון חבלות חמורות, לרבות שברים באף ובארובת העין, קצה עצם חודר לתוך הארובה ולחץ על השריר, המטומות בפנים, פצע קרוע מעל עין ימין שהצריך תפרים, פצע ירי בירך רגל ימין עם פגיעה של העורק והוריד הפמורליים ושבר בירך. חלפון הובהל לבית חולים מחוסר הכרה ללא דופק ומונשם והועבר לניתוח בהול. לאחר הניתוח, אושפז חלפון בבית החולים, שם שהה עד ליום 16.8.09.

לפי עובדות האישום השני, בשעות הלילה המאוחרות של יום 31.7.09 התקשר המשיב אל לבנה מונדני (להלן: לבנה ) והדיח אותה כי תמסור בחקירה שהוא שהה אצלה בזמן האירועים המתוארים באישום הראשון. בשעות הצהרים של אותו יום, הגיע המשיב אליה ומסר לידיה את דרכונו, מפתחות הקטנוע שלו ומטען למכשיר הטלפון הנייד בכוונה למנוע או להכשיל את החקירה הפלילית בעניינו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר המשיב ובן הרוש עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. ביום 9.9.09 התקיים דיון בבקשת המעצר במעמד הצדדים בפני כב' השופט ג' נויטל ובמהלכו הגיעו הצדדים להסכמה שעליה הצהירו, ולפיה קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיב ובן הרוש, אך בעוצמתן יש חולשה בנקודה מסוימת הנוגעת לצבע חולצתו של המשיב. כן הוסכם כי קיימות עילות למעצרם של השניים. לבקשת המשיב ובן הרוש הופנו השניים לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן, הגם שהמדינה ציינה כי בכל מקרה תעמוד על מעצרם עד תום ההליכים. שירות המבחן המליץ לשחרר את המשיב למעצר בית בפיקוח ארבעה מפקחים בסברו כי בשחרור מעין זה יהיה כדי להפחית את הסיכון העולה ממנו. עם זאת צוין בתסקיר כי לאור הפער בין חומרת העבירות לבין תפיסתו של המשיב את עצמו כמי שמנהל אורח חיים תקין, קיים קושי להעריך את רמת הסיכון שלו.

3.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בחן את בקשת המדינה על בסיס ההסכמה שהושגה ביניהם, ולבסוף הורה על שחרורו של המשיב למעצר בית בבית אמו, בפיקוח ארבעה מפקחים ותוך הפקדת ערבויות שונות ועיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ. להחלטה זו הגיע בית המשפט נוכח גילו הצעיר של המשיב, עברו הנקי, המשפחה הנורמטיבית שבה גדל והחולשה בעוצמת הראיות הנוגעת לעבירה החמורה של נשיאת נשק והירי בו. על כך הוגש הערר שבפניי.

4.

במסגרת הערר, טוענת המדינה כי שגגה יצאה מלפני בית המשפט כשקבע כי קיימת חולשה ראייתית בכל הנוגע לשימוש בנשק ולזיהוי היורה. לטענתה, כל שהסכימה לו הוא כי קיימת חולשה נקודתית הנוגעת לעדות בדבר צבע חולצתו של היורה בחלפון, שלפי דברי נהג מונית שהיה עד ראייה היה שחור, בעוד אין חולק כי צבע חולצתו של המשיב היה לבן. חרף כך, סבורה המדינה, קיימות די ראיות טובות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו ובפרט לשימוש בנשק על ידו, והן כדלקמן: הודעת נהגי המוניות שראו את תקיפתו של חלפון ואת הירי עליו, ואחד מהם רשם את מספר הקטנוע שבאמצעותו נמלט היורה מן המקום, התואם את מספר הקטנוע ששייך למשיב; טענתו הראשונית של המשיב כי הקטנוע נגנב לו, שממנה חזר מאוחר יותר והודה כי היה עם הקטנוע בליל האירוע באזור המועדונים; דבריו של מי שהיה עצור עם המשיב (להלן : אבו חוטי ) כי המשיב אמר לו כי הוא שירה בחלפון; הודעתה של ידידתו לבנה מונדני (להלן: לבנה ) כי היא חשה בחפץ קשה בקדמת גופו של המשיב עת רכבה עימו על הקטנוע בדרך למועדון; הודעתה של לבנה כי המשיב ביקש שתשמש לו אליבי ומסר לה את דרכונו, מפתחות הקטנוע שלו והמטען לטלפון הסלולארי שלו, שאמנם נמצאו בביתה; דבריו של בן הרוש לאחיו כי למשיב היה נשק וכי המשיב ירה בו, וחזרתו על דברים אלה בפני המשיב תוך שזה נמנע מלהכחיש את דבריו; עדויות המאבטחים כי "חברו של בן הרוש" ירה בנשק במהלך מספר קטטות שהיו עדים להם באותו הערב; צילומי מצלמות האבטחה שבמהלכם נראה המשיב שולף חפץ שחור באחת הקטטות ומנסה לירות בו, אולם כנראה היה מעצור; מציאת דמו של המשיב על חולצתו של בן הרוש; וכן דבריו של המשיב שקשר עצמו למקום ולזמן ביצוע העבירות, הגם שלטענתו לא היה מעורב בהן. לטענת המדינה, בכל אלה יש כדי לגבש ראיות לכאורה שהמסקנה ההגיונית היחידה העולה מהן היא כי המשיב הוא שירה בחלפון.

5.

כך או כך, לטענת המדינה שגה בית המשפט קמא בקובעו כי קיימת חלופת מעצר ראויה בעניינו של המשיב גם לנוכח העבירות הנוספות המיוחסות לו, ובכלל זה עבירת החבלה בכוונה מחמירה שהובילה לפציעתו הקשה של חלפון, שהמחלוקת הראייתית בנוגע לצבע חולצתו של המשיב אינה נוגעת לה, והעבירות הנוגעות לשיבוש מהלכי משפט. לטענת המדינה, עבירות אלה מקימות חשש מעבר לסביר ששחרורו של המשיב יביא לפגיעה בביטחון הציבור. בהתייחס לתסקיר שירות המבחן, סבורה המדינה כי ההמלצה לשחרורו של המשיב נבעה מהתרשמותו החיובית של השירות מן המפקחות וממצוקתו של המשיב במעצר ולא בשל רמת סיכון נמוכה הנובעת ממנו. לאור זאת, סבורה המדינה כי במכלול השיקולים ונוכח עילות המעצר בתיק לא היה מקום לאמץ המלצות אלה.

6.

בתגובה לטענות אלה, טוען המשיב כי בדין קבע בית המשפט כי אין די בראיות שהצטברו בתיק כדי לקשור אותו למעשים המיוחסים לו בכתב האישום. לדבריו, עדי הראייה למקרה ציינו במפורש כי היורה לבש חולצה שחורה, והמשיב אף לא זוהה כיורה במסדרי זיהוי שנערכו לו. עוד מוסיף הוא כי גם טענתה של המדינה שלפיה אבו חוטי אמר בתרגיל חקירתי שהמשיב ציין בפניו כי הוא שירה בחלפון אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות. לטענתו, עיון במזכר המתעד את דברי אבו חוטי מעלה כי ההנחה שתוכן הדברים מתייחס למשיב אינה אלה סברה נטולת ביסוס שהעלה החוקר ותו לא. באשר לסרטי האבטחה שבהם נראה חלק מן ההתרחשויות, גורס המשיב כי לא ניתן ללמוד מאלה כי המשיב אחז בידיו אקדח או כי הוא העביר אקדח שהיה ברשותו לאדם אחר.

לדעת המשיב, גם בעדותה של לבנה אין כדי לשמש ראיה לאשמתו בעבירות שיוחסו לו, שכן כל שאמרה היא הוא שכשחיבקה את המשיב עת רכבה עימו בקטנוע חשה בדבר מה קשה בקדמת גופו, דבר שאין להסיק ממנו דבר לעניין הימצאותו של אקדח ברשותו של המשיב. לטענת המשיב, בבית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים כי קיים כרסום משמעותי בחומר הראיות בתיק בעניין זיהויו של המשיב כיורה, והמדינה אינה רשאית לסגת מהסכמתה זו במסגרת עררה בפני בית משפט זה. המשיב מוסיף ועומד על תסקיר שירות המבחן שהמליץ על שחרורו בפיקוח משפחתו, שממנה התרשם השירות כי מדובר במשפחה חיובית ונורמטיבית. לדבריו, לא היה מקום לזקוף לחובתו במסגרת התסקיר את עובדת הכחשתו את המיוחס לו בכתב האישום ולקבוע בשל כך כי קיים פער בין תפיסתו העצמית לבין העבירות שיוחסו לו. לבסוף, מזכיר המשיב את עברו הנקי מעבירות; את פעילותו בצופים; ואת שירותו הצבאי במשמר הגבול כגורמים שצריכים להישקל בהערכת מסוכנותו.

7.

לאחר עיון מעמיק בחומר הראיות שצורף לתיק על-ידי התביעה, לרבות צפייה בסרטי מצלמות האבטחה; עיון בעדויות השונות; והתחקות מעמיקה אחר הממצאים השונים, סבורה אני כי מכלול הראיות הנסיבתיות שהצטברו בתיק זה נשזר לכדי פאזל הטומן בחובו פוטנציאל ראייתי העשוי לכאורה להביא בבוא היום להרשעת המשיב בעבירות אשר יוחסו לו.

הראשונה שבהן הינה עדות נהג מונית שהיה עד ראיה לאירועים, אשר ציין בעדותו כי-

"הסתכלתי וראיתי דחיפות בין שני אנשים לבחור אחר. הם אמרו לו: זה שאתה כדורגלן לא אומר כלום, נפגע לך ברגליים והתחיל קטע של מכות ביניהם (...) ואז פתאום שמעתי יריות, או ירייה אחת או שתיים, ואז ראיתי אחד מהשניים שרבו עם הבחור רץ לכיוון אופנוע שהיה על הרחוב חונה. ראיתי אותו עושה תנועה כאילו הוא מכניס משהו לחגורה של המכנס ואז הוא עלה על האופנוע וברח בנסיעה מהירה"

עד הראיה הספיק לרשום את מספר הרישוי של הקטנוע אשר נמצא תואם לקטנועו של המשיב. נכון הוא כי העד, וכמוהו נהגי מוניות נוספים, העידו כי רוכב הקטנוע לבש חולצה שחורה ואילו צבע חולצתו של המשיב היה לבן. ואולם, נוכח רישומו המדויק של מספר הקטנוע של המשיב מפיו של עד אובייקטיבי בשעת לילה, כמו גם, כשם שיובהר להלן, יתר הראיות שהצטברו בתיק, הרי שאף שיש בעניין כדי להחליש במידה מסוימת את עוצמת הראיות נגד המשיב, אין בכך כדי למנוע גיבוש די ראיות לצורך מעצרו. עדה נוספת שקשה להצביע על אינטרס נראה לעין מצדה להפליל את המשיב הינה ידידתו לבנה, שרכבה יחד עם המשיב על קטנועו עובר להתרחשות האירועים לכיוון מועדון "ארנה". לבנה העידה כי במהלך הנסיעה, קיבל המשיב שיחה במכשיר הטלפון הסלולארי שלו. המשיב דיווח ללבנה כי חברו "בבעיה" והשניים המשיכו בנסיעה לעבר המועדון. לדבריה, במהלך הנסיעה, היא חשה בחפץ קשה התחוב במכנסיו של המשיב בחלק גופו הקדמי. בהמשך, כשהגיעו למועדון, נטל המשיב חלק בקטטה רבת המשתתפים שהתלקחה במקום, ובהמשך בקטטה גם עם חלפון. לדבריה, במהלך הקטטה עם חלפון נשמעה ירייה, ולאחריה שב המשיב אל קטנועו ונסע מן המקום, כששוטר דולק אחריו. לאחר הדברים האלה, הפקיד המשיב את דרכונו, המפתחות לקטנוע ומטען הטלפון הסלולארי שלו בביתה של לבנה. הנה כי כן, אף כי בכל אלה אין כדי להצביע, לכאורה, ישירות על אשמתו של המשיב, מדובר בהצטברות של מכלול נסיבות התורם נדבך ראייתי נוסף לפוטנציאל המתהווה, לכאורה, לקשירת המשיב לשימוש באקדח בעת האירועים.

לראיות אלה שמקורן בעדויות, יש להוסיף את סרט האבטחה שבו נראים האירועים ממספר זוויות צילום. אף כי טיב הצילומים אינו מקיים את האמרה "טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים" התבוננות איטית בתמונות המרצדות על המסך, מצליח לספק מספר תובנות. כך, בתמונה שצולמה ממצלמה מס' 8 נראית דמותו של המשיב כשהוא מחזיק בידו הימנית חפץ הנראה כאקדח; כך, נראית דמותו של המשיב בקטע שצולם במצלמה מס' 4 (3:34:34-3:36:40) במהלך קטטה כשהוא מבצע פעולות שנראות כמו שליפת נשק ודריכתו; כך גם נראית דמותו של המשיב בתמונה שצולמה במצלמה מס' 5 כשהוא מעביר דבר מה לאדם אחר, ובהמשך, כשזה האחרון מותקף הוא שולף מאותו אזור בגופו חפץ הנראה כאקדח. אכן, התמונות מצולמות ממרחק ואיכות התמונה בינונית, ואולם בהצטרף התמונות הנראות בסרטי האבטחה ליתר הראיות שנסקרו וייסקרו, ניתן לומר כי הרכיבים השונים מתחברים ומשתלבים יחדיו לכדי מהלך שנראה, לכאורה, כהולך ומתבהר.

לראיות הויזואליות מצטרפים דברי המעורבים עצמם, שנאמרו מבלי דעת כי הם מתועדים. כך היא השיחה שבין בן הרוש לאחיו איציק במסגרת תרגיל חקירתי (מסומן קנ). במהלך השיחה, משוחחים השניים אודות חלפון, ותוך כדי אזכור המשיב בשמו, מספר בן הרוש כי "אני ופליקס מכות רצח על הרצפה, בוקסים על הרצפה". בהמשך מוסיף בן הרוש בתשובה לשאלת אחיו האם ל"רמי" יש נשק כי- "רמי יש לו, הוא כמעט לפגוע בי "פאאאא" דפק בו אחת ושפשף". שיחה נוספת שבו מייחס בן הרוש קיומו של אקדח למשיב, היא זו שנערכה בין בן הרוש לבין המשיב עצמו, שבמהלכה אומר בן הרוש למשיב כי –

"הבחור עם השחור שהפלנו אותו, הוא בא עם אלה. אחר-כך, אני לא זוכר כלום, נפל על הרצפה (...) תפסתי את האלה עם היד ככה (...) הוא ראה את האקדח, הראת להם את האקדח, פתאום שמעתי סקהה (...) איזה מכות בכל מקרה הוא קיבל כולו היה מנופח" (מסומן קע)

בהמשך אותה שיחה אומר בן הרוש למשיב כי לא ילשין עליו.

זאת ועוד. במהלך תרגיל חקירתי שנערך בגין פרשה אחרת מספר אבו חוטי, שכאמור, שהה עם המשיב באותו תא מעצר, כי "חבר של הילד הזה" אמר לו כי הוא שירה בחלפון כשהיה עימו בפוסטה באותו יום. לגבי השיחה, שהתנהלה בשפה הערבית, נכתב מזכר על-ידי רפ"ק אהרון ידין שמציין כי "הילד הזה" אינו אלא בן הרוש, שאותו פגשו השניים בעת שהובאו לחקירה מוקדם יותר באותו היום, והחבר שלו הינו המשיב. האזנה לשיחה מאפשרת לעמוד על עיקרי הדברים שכתב החוקר במזכרו. אכן, אין זה ברור עד תום מה מקור המסקנה שאליה הגיע כותב המזכר ואפשר שמדובר בסברה ואולם גם אם לא ניתן ליתן לראיה זו משקל עצמאי משלה, יש בה, בהצטרף לשאר הראיות כדי להוסיף שכבה נוספת, גם אם דקה, למעטפת הראיות המתגבשת, לכאורה, סביב מעורבותו של המשיב בירי.

8.

מכלול הראיות הנסיבתיות שבנדון מקים בעיני פוטנציאל כי בתום ההליך, לאחר שאלה ייבחנו "בשבע עיניים" על-ידי בית המשפט שלדיון, ולאחר שהעדויות השונות, ובכלל זה עדות המשיב, תעבורנה את מבחני החקירה הנגדית, יהיה בהן כדי להוביל למסקנה הגיונית אחת ויחידה בדבר אחריותו של המשיב לאירועים שיוחסו לו( בש"פ 1674/08

זיטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.08)). אכן, אפשר שלא כל אחת מן הראיות שנסקרו, די בה לבדה כדי להקים סיכוי סביר להרשעת המשיב לאור אי הצבעתה של כל אחת בנפרד באופן ישיר על טיב מעשיו, ואולם, חיבור כל ראיה לחברתה, יוצר, לכאורה, ערך סינגרטי, שעשוי בתום ההליך, על פי מבחני ההיגיון וניסיון החיים, להוביל להרשעת המשיב (ראו בין היתר, ע"פ 898/79 פיצחזדה נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(3) 829, 837-836 (1980)). בל נשכח, העובדות המנויות בכתב האישום אינן מהוות פסק דין, והן משקפות רק את חומר הראיות הגולמי שנאסף על-ידי התביעה. ראיות אלה, אינן זהות ושוות משקל לאלה הנדרשות בעת ההרשעה, ולא נדרש בשלב זה לבחון אותן תחת "משקפיים" אלה (ראו למשל, בש"פ 3690/09 אלחוסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.5.09)). לכך נועד שלב המשפט בתיק העיקרי.

9.

הראיות הלכאוריות נגד המשיב יוצרות חזקה ברורה למסוכנותו. אכן, על-פי המיוחס לו, פעל המשיב באלימות חמורה ביותר תוך סיכון חייהם של מספר גורמים, בלי מניע נראה לעין. אין מדובר באובדן עשתונות רגעי: לפי המיוחס לו, נטל המשיב חלק במספר קטטות תוך שימוש בנשק חם אשר רק בדרך נס לא הסתיים במותו של אדם. כך מצטיירת לה כרוניקה בלתי נסבלת, שבה אנשים יוצאים לבלות בערב שישי ועלולים למצוא עצמם במעין "שדה קרב" במרכזה של עיר. סרט האבטחה מעורר תחושות קשות של הסרת כל עכבה תרבותית ושל שלטון הכוח הפיסי והאלימות. קיימת חובה להגן על החברה מפני נורמות אלה שהתבטאו בהתנהגות המסוכנת של המשיב וחבריו, המשתלבת בגל עכור השוטף את החברה בישראל ומחייב מתן הגנה לציבור מפני מי שמסכן את שלומו. הותרתו של אדם המעורב בכל אלה, שמסוכנותו מזדקרת ובולטת לעיני כל, שלא תחת מגבלה משמעותית של מעצר, אינה תואמת מטרה זו.

אכן,

שירות המבחן סמך ידו על משפחתו הנורמטיבית של המשיב. ברם, במעשים המיוחסים לו, הראה המשיב, שפעל, לכאורה, באלימות משולחת רסן ונטולת מניע, וניסה בהמשך לשבש מהלכי משפט, שלא ניתן לסמוך עליו כי הותרתו בפיקוח מוגבל תוכל לספק את ההגנה הנדרשת לציבור.

מטעמים אלה סבורה אני כי אין בקשיים הראייתיים שהתגלו, כדי לכרסם בתשתית שנאספה על-ידי התביעה, עד כי אין די בראיות שנצטברו כדי לגבש ראיות לכאורה לצורך מעצרו. לפיכך, ראיתי להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.