בש"פ 7927/00 מדינת ישראל נ. יוסף שלבי

1.בתאריך 2.10.00 התרחשו התפרעויות בסמוך לצומת כביש הכניסה לאיכסל עם כביש נצרת-עפולה. על פי הנטען בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת, יידו המתפרעים בקבוקים ואבנים לעבר כלי רכב אשר עברו בצומת.

לטענת העוררת, נטלו המשיבים חלק באותן התפרעויות, שבמהלכן נפגע רכב נוסע וצמיגו התפוצץ.

2.בתאריך 8.10.00 החלו התפרעויות והפרות סדר באיזור רמת ישי, שבמהלכן נשמעו קריאות לפגוע בערבים. על פי גירסת העוררת בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לנוער, השתתפו המשיבים בחסימת הכביש על ידי הנחתם של צמיגים ואבנים, ואחר כך החלו ליידות אבנים לעבר רכבים שחלפו שם. כתוצאה מכך נופצה שימשתו הקדמית של רכב נוסע. לאחר מכן עברו המתפרעים לצומת אחר, וגם שם חזרו על מעשיהם, שכתוצאה מהם נפגע רכב נוסף וגם שימשתו הקדמית נופצה.

העוררת טענה עוד, שמשיב 1 אף טרח לבדוק את זהותם של הנהגים, על מנת לוודא שהוא וחבריו לא יפגעו ברכב הנהוג על ידי יהודי.

3.למשיבים בשני העררים, שהדיון בהם אוחד, יוחסו מספר עבירות והמרכזית שבהן היא זו שלפי סעיף 332(1) + (3) לחוק העונשין, היינו, סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה.

ביחד עם כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיבים עד לתום ההליכים, וזו התבססה על הטענה בדבר קיומה של סכנה הטמונה במשיבים לשלום הציבור.

כבוד השופט חטיב, אשר דן בעניינם של המשיבים בבש"פ 7927/00, התרשם שאין בידי העוררת ראיות שיצביעו על המשיבים כמי שיידו אבנים לעבר מכוניות .

עם זאת, נקודת המוצא של השופט היתה שגם הנחתם של אבנים על הכביש (ולא רק זריקתם), יוצרת סיכון לרכבים, ויש אפשרות שהוגדרה על ידי בית המשפט כ"סבירה", שהמשיבים יימצאו כמי שנתקיימה בהם גם הכוונה הפלילית הנדרשת לצורך הרשעה.

על רקע כל אלה קבע בית המשפט, כי בעניינם של המשיבים הוכחה עילת מעצר עקב מסוכנות לביטחון הציבור, וכאן עבר השופט לבחינתה של השאלה אם ניתן להשיג את מטרות המעצר בחלופה הולמת.

לענין זה קבע השופט המלומד, כי מאז ביצעו המשיבים את המעשים עברו שלושה שבועות, ו"מזה כשבועיים שוררת רגיעה, כמעט מוחלטת והחיים שבים אט-אט למסלולם הטבעי, לא רק בכפר מגוריהם של המשיבים, איכסל, אלא בכל ישובי המגזר הערבי וברחבי המדינה בכלל" (בלשון בית המשפט בעמ' 29).

מכאן מסקנתו הנוספת של בית המשפט אשר סבר כי תרופתם של המשיבים שוב אינה רק במעצר, וניתן להבטיח את שלום הציבור גם אם הם יהלכו חופשי, ובלבד שהדבר ייעשה בתנאים מגבילים וערבויות מתאימות.

לאחר שהוכח לשביעות רצונו של בית המשפט, כי יש מי שמוכן ויכול לפקח על המשיבים, הוא הורה על שחרורם.

4.תהליך דומה התרחש גם בעניינם של המשיבים בבש"פ 7936/00, וראוי להדגיש שהפעם מדובר בנערים בני 15 ו17-, הלומדים במוסדות חינוך והם ללא עבר פלילי.

גם הפעם היתה הנחת המוצא כי קיימת תשתית ראייתית להוכחתו של כתב האישום, ועילת מעצר מכוח סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996-.

בבואו לבחון את שאלת חלופת המעצר, שם סגן הנשיא בן דוד לנגד עיניו את דבריו של בית המשפט העליון, לפיהם: "לכשתשככנה הרוחות - ונקווה כולנו כי לא יארך הזמן עד שתשככנה - ניתן יהיה לשוב ולשקול את נושא מעצרו של העורר" (מתוך בש"פ 7103/00). וגם כאן, כמו שעשה כבוד השופט חטיב בבש"פ האחר, הביע סגן הנשיא בן דוד את דעתו שחל שינוי מהותי במצב בדרכים, והשופט הפליג בתיאור הענין: "עובדה זו ניכרת לעין כל אזרח היום, בראשית חודש נובמבר. אזרח כי ייצא את ביתו בתחומי ישראל שוב אינו צריך להידרש לאמצעי התקשורת כדי לדעת איזה ציר תנועה או צומת חסומים לתנועה, כפי שהיו הדברים לפני כחודש ימים. ההתפרעויות ההמוניות הן בגדר מחלת העבר. כל הדרכים פתוחות וחלקי האוכלוסיה השונים שבים אט-אט ומתערבבים אלה באלה" (עמ' 10).

לנוכח כל אלה, השתכנע בית המשפט כי הסיכוי שהמשיבים יחזרו לסורם נמוך, ומכאן החלטתו לשחררם בערבות ובתנאים מגבילים.

5.המדינה לא השלימה עם החלטותיו של בית המשפט המחוזי, והגישה את העררים הנוכחיים, בהם טענה, כי זו טעות להניח שחלה רגיעה במצב הביטחוני בכלל ובמצב ביטחונם של אלה הנוסעים בדרכים, בפרט, אדרבא, הואיל והמתיחות נמשכת, קיימת אפשרות מוחשית שההתפרעויות יתחדשו. המדינה היתה ערה לכך שמרבית העצורים הם ללא עבר פלילי, וחלקם נערים ממש, אך על פי השקפתה כל אלה נדחים מפני הסכנה הנשקפת מהם לביטחון הציבור, הואיל ובאבן שיודה בן-תשחורת, סכנתה זהה בדיוק לזו שיודה מבוגר.

6.אודה, כי ההכרעה בעררים אלה קשתה עלי והיתה כרוכה בהתלבטות, בעיקר משום שנראה כי המשיבים, אשר מרביתם אנשים חיוביים, נשאבו לתוך אותה סופה שחלפה בישראל בשבועות האחרונים, ובדרכה זרעה הרס, חורבן וקורבנות בנפש. המשיבים הם אנשים מן הישוב, שמצאו את עצמם לפתע במרכזו של עימות קשה וכואב מאין כמותו, כשכל צד טוען כי מאבקו הינו גם צודק וגם קיומי. אך מאבק צודק בעיניהם של המשיבים, שביחס לחלקם ניתן לומר גם שפעלו משום משובת נעורים, אינה יכולה להצדיק פגיעה בנתיב תחבורה. וכאן ראוי להדגיש, ולחזור ולהדגיש, כי אבן עלולה לקטול, וגם קטלה בפועל חייהם של אנשים תמימים, שכל "חטאם" התמצה בכך שהם ביקשו לממש זכות אלמנטרית של תנועה חופשית, ולא באזורי ספר עליהם נטושה מחלוקת טריטוריאלית, אלא בלב ליבה של מדינת ישראל.

תהיתי במהלך הדיון באזניהן של באות כוח העוררת, אם לא הגיעה העת למסר של פיוס, ולכך שהמדינה לא תראה עוד את הסעד של מעצר עד תום ההליכים בעבירות אלו כסעד שאין בלתו. בתגובה, הוגשו לי דוח"ות משטרה, חלקם של הימים האחרונים, המצביעים על כך שהפעילות האלימה נמשכת, אף שממדיה קטנו באופן משמעותי מזו שהורגלנו אליה מאז תחילת אוקטובר 2000. אך יש באלה כדי ללמד כי "רוחות המלחמה" עדין מנשבות, ומכאן ועד לסכנה להתלקחות אלימה נוספת, המרחק הוא לעיתים קצר ביותר.

לאור כל אלה מקובל עלי המסר שנכלל בהחלטותיו של בית משפט זה, לפיו מי שמשתמש בזכות המחאה וההפגנה כדי לתת פורקן לאלימות, ועל-מנת לפגוע בנפש וברכוש, צריך גם לדעת כי הוא עתיד לשלם על כך בשלילת חירותו לתקופת זמן לא מבוטלת, ולפחות עד אשר יסתיימו הליכים המשפטיים בעניינו.

אך מעולם לא הורתה מדיניות כזו או אחרת בפסיקה, להתעלם כליל מנסיבותיו של הנאשם המסוים העומד לדין; במיוחד אנו נדרשים לתת את הדעת על ניזקו של מעצר על נער צעיר, שמעד לראשונה בחייו, ושעד כה זרמו חייו במסלול אחר, נורמטיבי. נדמה שלכל נהיר, כי נערים אלה אינם יוזמיהן של ההפגנות ומנהיגיהן של ההתפרעויות, ומי שדוחף ומסית הם גורמים אחרים המעדיפים להישאר בצל ולשלוח אחרים לחזית העימות.

מעצרם של קטינים מן הסוג הזה במתקן כליאה וחשיפתם לסכנות שאין צורך להרבות עליהן מילים, הדירה שינה מעיני. רוחו של חוק המעצרים הינה כי השימוש במעצר הינו החריג ולא הכלל. ובמילים אחרות, השימוש במעצר יעשה רק כאשר עומד בית המשפט בפני דרך ללא מוצא, כשגם החלופות שהוצעו לו מתברר שאינן מן הסוג היכול למנוע את מסוכנותו של הנאשם או החשוד. ואם כך הוא המצב בדרך כלל, מקל וחומר שכך יש לעשות בכל הנוגע לקטינים.

לא נעלמה ממני העובדה כי הימים האלה אינם ימים כתיקונם, וחרף זאת הגעתי למסקנה כי לעת הזו, כשחל שינוי משמעותי בכל הנוגע לבטחונם של אלה הנעים בדרכים, מותר וצריך לשקול דרכי תגובה אחרות בעניינם של קטינים, ובראש בראשונה שימוש בחלופות מעצר, וכך יש לעשות באותם מקרים שבהם תנוח דעתו של בית המשפט, כי ההגבלות והערבויות שבהן יחוייבו העצורים, יהיו כאלה שייאיינו את סכנתם לציבור, כפי שזו הסתמנה מהמעשים עליהם הם הועמדו לדין.

אך כפי שבכל מדיניות יש חריג כך גם מתבקש לעשות כאשר הקטין מגלה יוזמה ואלימות חריגה, וכך נהג משיב מס' 1 בבש"פ 7936/00. סכנתו של משיב זה לציבור היא עובדה מוכחת, ועל כן אין מקום לעשות בינו לבוגר אבחנה בכל הנוגע לשאלת הצורך במעצרם.

מכאן התוצאה הסופית:

א.הערר בבש"פ 7927/00 מתקבל, והמשיבים ייעצרו עד לתום ההליכים.

ב.הערר בבש"פ 7936/00 מתקבל, בכל הנוגע למשיב מס' 1 והוא יעצר עד לתום ההליכים.

הערר בעניינו של משיב מס' 2 - נדחה.

ניתן והודע היום, ט' חשוון תשס"א (7.11.2000).

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

00079270. C03