בש"פ 7936/96 אילנה שפירא נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ

השופט י' אנגלרד:

בהסכמת הצדדים ראינו בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

המבקשת היתה מבוטחת אצל המשיבה "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, על פי פוליסה בשקלים ישנים הצמודה לדולר. הפוליסה חודשה ביום 20.6.85 לתקופה שמסתיימת ביום 30.6.86. ביום 17.12.85 סיימה המבקשת לערוך שיפוצים בביתה, ועל כן פנתה לסוכן הביטוח וביקשה להעריך מחדש את ערך הבית ותכולתו בשל השיפוץ ובשל רכישות ותוספות של פרטים בתכולה. כמו כן ביקשה התובעת ביטוח זמני מוגדל עד לביצוע ההערכה המחודשת.

סוכן הביטוח הודיע למבקשת כי:

אם יהיה צורך בכך הוא מתחייב לכך שיהיה כיסוי ביטוחי מלא לבית מגורי המבקשת ולתכולתו, לרבות התוספת בשווי המבנה והתכולה.

במקביל פנה הסוכן לחברת "מגדל" והודיע על הצורך בשיגור סוקר לצורך שומה מחודשת של המבנה ותכולתו. למרבה הצער, טרם שנערך הסקר האמור, פרצה שריפה בבית מגורי המבקשת וכילתה את המבנה ופגעה קשות בכל אשר בו.

בית משפט השלום בכפר-סבא, מפיו של סגן הנשיא הרטל, בהסתמכו על סעיף 33 לחוזה חוזה הביטוח, תשמ"א1981-, קבע כי סוכן הביטוח פעל כשלוחה של חברת הביטוח, וכי לעניין חובת הגילוי רואים את ידיעת סוכן הביטוח לגבי העובדות הנכונות כידיעת המבטח. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת המבטחת כי מלכתחילה היתה טעות בהערכת שטח המבנה, בנימוק שקביעת שטח המבנה נעשתה על ידי סוכן הביטוח בהתבסס על דו"ח של שמאי; העובדה כי השמאי לא היה מוסמך לשום את שטח המבנה אינה יכולה לפעול לרעת המבקשת, כי הסוכן פעל גם כאן כשלוחה של המבטחת. השופט קבע כי משהודיע הסוכן למבקשת כי "יהיה כיסוי מלא (זמני) לכל התוספות", הרי שפעולתו זו מחייבת את חברת הביטוח. מסקנתו הסופית של השופט היתה כי על המבטחת לשלם למבקשת את מלוא תגמולי הביטוח עבור הבית ותכולתו כפי ערכם בפועל בעת השריפה.

המשיבים ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בפסק דינם, הגיעו השופטים א' אבן ארי, ד' בר-אופיר וה' אחיטוב למסקנה אחרת. לדעתם, לא נכרת חוזה להרחבת סכום הביטוח, מאחר ולא נקבע גבול האחריות (היקף החבות) על ידי הצדדים. סוכן הביטוח והמבוטחת לא ידעו באיזה סכום ביטוח מדובר. ולכן סברו השופטים כי מאחר ושיעור דמי הביטוח ותגמולי הביטוח לא סוכמו בין הצדדים, חסרה ההתקשרות בפרטים מהותיים אשר לא ניתנים להשלמה.

עם זאת, קבעו השופטים כי הפוליסה הקודמת נשארה בתוקפה ותנאיה חלים בין הצדדים. מאחר ותכולת הדירה והמבנה, במתכונתם החדשה עולים בשווים על הקבוע בפוליסה שבתוקף, מדובר במצב של "ביטוח בחסר" כמשמעותו בסעיף 60 לחוק חוזה הביטוח.

לדעתנו, נתפש בית המשפט המחוזי לכלל טעות. הנתונים שחסרו בהתקשרות אינם מונעים השתכללות של חוזה בשל היעדר מסוימות. הסכמת הצדדים היתה לכיסוי ביטוחי של בית נתון ו תכולה נתונה , שאת שיעורם החדש, לאחר השיפוץ, יש להעריך על ידי גורם מוסמך מטעם המבטחת. הסכמה זו התייחסה במפורש להשלמת פרט מהותי על ידי אחד הצדדים. אין כל מניעה, כי צדדים להתקשרות יסכימו לדרך זו של השלמת פרט. בנסיבות אלה אין אף צורך להיזקק לסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-. כפי שקבע השופט קמא בבית משפט השלום, היה גילוי מלא מצד המבקשת: היא הזרימה אינפורמציה, פתחה ביתה לרווחה בפני המבטחת לצורך כך, ואף הזמינה סיקור מקצועי נוסף. לסוכן הביטוח היתה לפחות תמונה כללית על היקף הסיכון (הזמני) שהוא הסכים לשאת בו. בנסיבות אלה, נוצר חוזה ביטוח חדש, כפי שהסוכן הבטיח במפורש.

לאור מסקנתנו זו, אין לנו צורך להסתמך על סעיפים 19-17 לחוק חוזה הביטוח, שהיו מביאים אותנו לאותה תוצאה על יסוד חוזה הביטוח הקודם.

אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור, ומחזירים את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיחליט בכל השאלות הנוספות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, ובהסכמת בעלי הדין גם בשאלות האחרות שכבר נדונו, לרבות גם הסוגיה של ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, ובערעור שכנגד שהוגש.

המשיבים יישאו בהוצאות המבקשת בסך 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין.