בש"פ 7960/06 מיכאל מיכאלשוילי נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט רוזן ) בב"ש 93197/06 מיום 27.9.2006, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.העורר הואשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ובעבירה של נהיגה בשכרות. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 8.9.2006 נהג העורר ברכבו בעיר בת ים, בהיותו שיכור ונתון להשפעת משקאות משכרים. בשעה 08:20 לערך עצר העורר את רכבו ברמזור בשדרת העצמאות בעיר, ולא המשיך בנסיעתו, אף שהרמזור התחלף לירוק מספר פעמים. מאחורי רכבו של העורר עמד באותה עת רכבו של המתלונן, יליד 1933, שאף הוא המתין להתחלפותו של הרמזור. משלא יכול היה המתלונן להמשיך בנסיעתו, יצא מרכבו וניגש לרכבו של העורר. המתלונן שאל את העורר "מה הבעיה" והחל לחזור לרכבו. העורר יצא מרכבו, ניגש למתלונן וחבט באגרופו בפניו של המתלונן. כתוצאה מהמכה נפל המתלונן לכביש. מיד לאחר הנפילה בעט העורר עם רגלו מספר פעמים בפניו של המתלונן. המתלונן הובהל לבית החולים כשהוא מחוסר הכרה, סובל מחבלות קשות בפניו ובראשו, פגיעה בעיניו ודימום תוך מוחי. המתלונן אושפז לטיפול במחלקה הנוירו-כירורגית. לאחר מעשיו, נמלט העורר ממקום האירוע ברכבו.

3.בד בבד עם כתב האישום הגישה המשיבה (ביום 14.9.2006) בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. המשיבה טענה, כי ביצוען של העבירות לאור יום וברחוב מרכזי של העיר מלמד על תעוזתו של העורר ועל מסוכנותו. לטענתה, מסוכנות העורר לציבור נלמדת גם מהעובדה שהעורר תקף אדם המבוגר ממנו ב-50 שנה לערך, שעימו לא הייתה לו כל היכרות מוקדמת. כן ציינה המשיבה שבבדיקת נשיפה שנערכה לעורר כשעתיים אחר האירוע נמצא אלכוהול בכמות הגבוהה פי 3 מהכמות המותרת. באשר לראיות לכאורה שבידיה, ציינה המשיבה את הודעת המתלונן ואשתו, הודעות עדי ראיה, תעודה רפואית, וכן הודייתו של העורר בתקיפת המתלונן ובנהיגה בשכרות. כן ציינה את בריחתו של העורר מזירת האירוע, תוך הותרת המתלונן פצוע וללא הכרה. לבקשת בא כוח העורר, נדחה הדיון ליום 27.9.2006.

בדיון לפני בית משפט קמא טען העורר כי המתלונן הוא זה אשר תקף אותו, כשסטר לו על פניו בעת שישב ברכבו עם ידידה, עמה התנשק באותה עת. לטענת העורר, רק בתגובה לסטירה זו הכה את המתלונן במכה אחת בלבד, שאינה עולה כדי עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. העורר טען כי לא בעט בפניו של המתלונן. לאור כל אלו, טען העורר כי כלל לא מתקיימת עילת מעצר מחמת מסוכנות.

4.בהחלטתו קבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר חבט בפניו של המתלונן, כמו גם לכך שהמתלונן ספג בעיטות מהעורר. ברם, בשל כך שהמתלונן ואשתו לא תיארו בהודעותיהם בעיטות אלו, החליט בית המשפט להתעלם מהן לצורך בחינת מסוכנותו של העורר. עם זאת, קבע בית המשפט, כי מכת האגרוף של העורר בפניו של המתלונן, קשיש בן 73, הינה, כשלעצמה, "לא פחות חמורה משימוש בסכין בהתמודדות בין צעירים. האכזריות והבוטות דומה" (עמ' 7). כן קבע בית המשפט, כי המסוכנות שגילה העורר בהסתערותו על המתלונן זועקת, אינה ניתנת לשליטה ומייתרת את הצורך בבחינת חלופת מעצר. ממילא, לא ראה בית המשפט להורות על הגשת תסקיר מעצר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

5.בעררו שב וטען העורר נגד הראיות בעניין הבעיטות. לטענתו, מדובר בעדות של עד יחיד, אשר טעה לחשוב כי העורר בעט במתלונן, עקב המרחק ממקום עומדו לנקודת האירוע (כ-10 מטרים). אף באשר להכאת המתלונן בפניו, חזר העורר וטען כי המתלונן הוא אשר היכה אותו תחילה. העורר סבור כי טעה בית משפט קמא עת המשיל את מכת העורר במתלונן לשימוש בסכין. בא כוח העורר ציין שהעורר הינו אדם נורמטיבי וחיובי. לטענתו, שגה בית המשפט כאשר לא שקל כלל את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ולחלופין, כאשר לא הורה על הגשת תסקיר מעצר.

בדיון לפניי, טענה המשיבה, כי העדויות היחידות לכך שהמתלונן הקדים וסטר לעורר הן של העורר וידידתו (ששהתה עמו ברכב), שאינם עדים אוביקטיביים. אשר להיעדר כל אזכור לבעיטות בעדותו של המתלונן, הסבירה המשיבה כי הלה היה למעשה מחוסר הכרה לאחר מכת האגרוף הראשונה. המשיבה חזרה וטענה כי מסוכנתו של העורר "זועקת" מן האירוע, וכי הכאתו של המתלונן בנסיבות העולות מחומר החקירה אכן משולה לדקירת סכין. לשיטתה, במקרה מעין זה אין צורך בתסקיר מעצר, משום שלא ניתן להתגבר על מסוכנותו הרבה של העורר בחלופת מעצר כלשהי.

6.לאחר שעיינתי בחומר החקירה שהובא בפניי, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערר להתקבל.

כבית משפט קמא, אף אני סבור כי קיימות ראיות לכאורה, המבססות סיכוי סביר להרשעת העורר בשתי העבירות המיוחסות לו. אין חולק כי העורר נהג ברכבו עת היה שתוי, וכי הלם בפניו של המתלונן במכת אגרוף. גרסתם של העורר וידידתו, כי לתקיפה זו קדמה תקיפה של המתלונן, מוכחשת על ידי המתלונן ואינה נתמכת בעדויות של עדי ראיה אחרים שנכחו במקום. קיומה של גרסה חולקת זו, אין בה, כשלעצמה, כדי לפגום בגרסת המתלונן כראיה לכאורה. לעומת זאת, איני רואה צורך להכריע בשאלת קיומן של ראיות לכאורה לעניין הבעיטות. זאת, בעיקר, לאור העובדה שהמתלונן עצמו לא הזכירן בעדותו, וכך גם אשתו.

אף באשר למסוכנותו של העורר, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, כי זו אכן מקימה עילת מעצר. כפי שציין בית משפט קמא, העורר הוא אדם צעיר, בריא בגופו ובמלוא אונו, אשר הפעיל את עוצם ידו כלפי קשיש, בשל סכסוך של מה בכך בין נהגים (כאשר הגורם לכך הוא העורר). מקובלת עלי טענת בא כוח העורר, כי כל אימת שבית המשפט בוחן מסוכנות בהליך מעצר, עליו לשקול את "מיהות העושה" ו"מהות המעשה". אך לדידי, מאזני בית המשפט ילקו בחסר אם לא ייוחד בהם מקום גם ל"מיהות הקורבן". שהרי, אינה דומה מכת אגרוף של אדם בריא בפניו של אדם צעיר למכה כזו המוטחת בפניו של אדם קשיש (והתמונות שהנציחו את שטפי הדם הבולטים סביב עיניו של המתלונן ממחישות זאת; מסמכים י"ג וי"ד בתיק החקירה).

בבחינת מסוכנותו של העורר, יש להביא בחשבון גם את נסיעתו ממקום האירוע, תוך הותרת המתלונן חבול במקום, והתכחשותו הראשונית לאירוע באוזני השוטר שעצר את רכבו בצידי הדרך (דו"ח פעולה מיום האירוע, מסמך ה' בתיק החקירה).

ברם, על אף מסוכנות זו של העורר, איני סבור כי זו מגעת עד כדי שלילה מראש של כל אפשרות לאיינה באמצעות חלופת מעצר. העורר הוא צעיר בן 25, בעל תעודת בגרות, שירת בצה"ל ומנהל חיים נורמטיביים. העורר עובד לפרנסתו כמנהל חברת ניקיון, ואף זוכה לשבחים על עבודתו. עברו הפלילי של העורר מינורי ואינו מכביד כלל ועיקר. בנתונים אלה, איני סבור כי העורר מסוכן לעת הזו למתלונן ולציבור, במידה כזו שאינה מאפשרת את שחרורו לחלופת מעצר. בית משפט זה קבע לא אחת את הצורך לבחון חלופת מעצר, במקרים בהם נראה כי ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר ולהשיג את מטרת המעצר בדרך שהפגיעה בחירותו של הנאשם תהיה פחותה. כך סבור אני שיש לעשות אף במקרה זה.

לסיכום: התיק יוחזר לבית משפט קמא לצורך שחרורו של העורר לחלופת מעצר וקביעת התנאים והערבים שיתלוו לכך. לצורך כך מורה אני לשירות המבחן להגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תסקיר מעצר אודות העורר. בתסקיר תיבדק גם האפשרות של יציאת העורר לעבודה בשעות היום. התסקיר יוגש בתוך 10 ימי עבודה. לאחר הגשת התסקיר ושמיעת הצדדים, יתן בית המשפט את החלטתו.