בש"פ 7964/99 אדינייב גיורה נ. מדינת ישראל

העורר הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ביום 24.5.98, באינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, ובמעשה סדום לפי סעיף 347(ב) לחוק זה. בית המשפט המחוזי גזר את דינו לתקופת מאסר ממושכת. העורר ערער לבית המשפט העליון על ההרשעה ועל חומרת העונש. בית המשפט העליון החליט, ביום 26.8.99, לבטל את הכרעת הדין ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך השלמת הדיון ומתן פסק דין חדש. פסק הדין בערעור הורה כי העורר יישאר במעצר עד לקבלת החלטה בבית המשפט המחוזי בדבר המשך מעצרו. אי לכך הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו, ואילו העורר ביקש מבית המשפט לשחררו מן המעצר.

בית המשפט המחוזי (השופטת ש' דברת) איחד את הדיון בשתי הבקשות. הוא נתן את דעתו לכך שהעורר כלוא כבר מעל שנתיים ימים בגין החשדות נגדו, תחילה במעצר ואחר כך במאסר. עובדה זאת, אמר בית המשפט, עשויה היתה בנסיבות רגילות להכריע את הכף לטובת שחרור העורר מן המעצר. אולם, הוסיף בית המשפט, הנסיבות במקרה הנדון אינו רגילות: העורר הורשע כבר בעבר בעבירות אינוס והדחה בחקירה, והוא ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום בעת שהיה אסיר משוחרר ברשיון. יש בכך כדי להצביע על מסוכנות ניכרת מצד העורר בתחום עבירות המין. יש בכך גם כדי להקים חשש ממשי שהעורר ינסה להשפיע על המתלוננת, העומדת למסור בשנית עדות בבית המשפט, לגבי תוכן עדותה. על יסוד זה, ולאחר שלא נמצאה חלופת מעצר המפיגה את המסוכנות של העורר, החליט בית המשפט המחוזי (ביום 14.10.99) לעוצרו עד תום ההליכים.

העורר משיג על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים. הוא מעלה בערר טענות בשני מישורים. המישור הראשון הוא דיוני. העורר טוען כי לא היתה לבית המשפט המחוזי סמכות לעוצרו עד תום ההליכים שעה שהוא נתון כבר במעצר ובמאסר מעל שנתיים. סמכות המעצר במקרה כזה נתונה, לפי הטענה, בידי שופט של בית המשפט העליון לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן - חוק המעצרים), והיא מוגבלת בזמן, ל90- ימים כל פעם. המישור השני של הטענות בערר הוא מהותי. העורר טוען כי בית המשפט המחוזי לא העריך נכונה את עוצמת הראיות נגדו, את מידת מסוכנותו, את חלופת המעצר שהציע, ועוד.

ברור, כי אם הטענה של העורר בענין הסמכות נכונה, שוב אין צורך ומקום לבחון את החלטת המעצר של בית המשפט המחוזי לגופה. האם הטענה בענין הסמכות נכונה? התשובה לשאלה זאת עברה תהפוכה מאז ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי. בעת מתן ההחלטה (ואף בעת שהוגש הערר) עמדה בתוקף פסיקה של בית משפט זה, מיום 27.7.99, שקבעה כי יש בידי ערכאה דיונית, אליה חזר עניינו של נאשם שהרשעתו בוטלה בערעור, סמכות לעוצרו עד תום ההליכים, אף שהיה עצור קודם לכן מעל תשעה חודשים. ראו בש"פ 4698/99 מדינת ישראל נ' מירילאשוילי (טרם פורסם). אולם ביני לביני שונתה ההלכה בנדון: ביום 22.11.99 החליט בית משפט זה, ברוב דעות של הרכב שופטים מורחב, להפוך את הקערה על פיה. על פי ההלכה החדשה, הארכת מעצר של מורשע בדין, שהיה עצור מעל תשעה חודשים עד להכרעת דינו, ועניינו הוחזר אל הערכאה הדיונית, מסורה רק בידי שופט של בית המשפט העליון לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. אם הוחזק הנאשם במעצר, מאז הגשת כתב האישום ועד הכרעת הדין, פחות מתשעה חודשים, יש בידי הערכאה הדיונית סמכות להאריך את מעצרו, לאחר ביטול הכרעת הדין, לתקופה המשלימה את תקופת המעצר הקודמת לכדי תשעה חודשים. ראו בש"פ 5142/99 מורוזובה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

כיצד משליכה ההלכה החדשה על המקרה הנדון? העורר היה נתון במעצר, מאז שהוגש נגדו כתב האישום ועד שהוכרע דינו, במשך שבעה חודשים ו12- ימים: כתב האישום הוגש ביום 12.10.97 והכרעת הדין ניתנה ביום 24.5.98. לפיכך רשאי היה בית המשפט המחוזי, לאחר ביטול ההרשעה, להאריך את מעצר העורר למשך חודש ו19- ימים בלבד. אולם בית המשפט המחוזי החליט לעצור את העורר, ללא הגבלת זמן, עד תום ההליכים נגדו. לכן ברור, על רקע המצב המשפטי החדש, כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה יכולה לעמוד כפי שהיא. אולם עדיין נותר לברר, מהי התקופה שבית המשפט המחוזי היה מוסמך לעצור בה את העורר. האם תקופה זאת החלה רק ביום בו ניתנה החלטת המעצר הנוכחית של בית המשפט המחוזי, כלומר ביום 14.10.99; או שמא, כיוון שהעורר היה כבר עצור, מאז שהרשעתו בוטלה ועד שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, במשך חודש ו18- ימים, ממילא בעת מתן החלטת בית המשפט המחוזי לא נותרה תקופה כלשהי למעצר העורר בידי בית המשפט המחוזי? התשובה לשאלה זאת אינה פשוטה, ויש בה פנים לכאן ולכאן. היא לא קיבלה תשובה בהחלטה בענין מורוזובה (לעיל), וגם בעלי הדין בערר שלפני לא טענו לגביה. כיוון שכך, ולאור נסיבות המקרה, אני מעדיף להשאיר שאלה זאת בצריך עיון.

בנסיבות המקרה אין צורך להכריע בשאלה, משום שגם אם אניח, לטובת העורר, כי בהתאם למצב המשפטי החדש לא היתה לבית המשפט המחוזי סמכות להורות על מעצרו, ולו לתקופה קצרה, עדיין אני רואה מקום להימנע מביטול מיידי של החלטת בית המשפט. אכן, מצד אחד, המשך המעצר של העורר מותנה כבר היום, או יהיה מותנה בעוד ימים ספורים, בהחלטת שופט של בית המשפט העליון. אולם, מצד שני, אין למצוא דופי בבקשת המדינה מבית המשפט המחוזי להאריך את מעצרו של העורר, כמו גם בנכונות של בית המשפט לדון ולהכריע בבקשה זאת. הבקשה והדיון תאמו לא רק את ההלכה ששררה באותה עת, אלא גם הוראה מפורשת בפסק הדין של בית המשפט העליון בעניינו של העורר. בנסיבות אלה, ונוכח קביעותיו של בית המשפט המחוזי אודות המסוכנות של העורר, אפילו הייתי סבור כי אין היום לבית המשפט המחוזי סמכות לעצור את העורר, הייתי נמנע מלהורות על שחרורו המיידי מן המעצר, כדי לאפשר למדינה להגיש לבית המשפט העליון בקשת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים.

לאור האמור אני מחליט לקבל את הערר, ולבטל את החלטת בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. שאלת המשך המעצר של העורר תידון, על פי בקשה של המדינה, בפני שופט של בית המשפט העליון, ותחזור ותידון בפניו, במידת הצורך, מידי 90 ימים. עם זאת, אני משהה את שחרור העורר מן המעצר למשך 15 ימים, כדי לאפשר הגשת בקשת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. בתום 15 ימים מהיום ישוחרר העורר מן המעצר, אלא אם כן יחליט אחרת שופט של בית המשפט העליון.