בש"פ 7971/99 אסלאן קופטן נ. מדינת ישראל

1.בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא ע' ר' זועבי, וכבוד השופטים א' אמינוף וח' גלפז), בהכרעת דינו מיום 31.10.99, הרשיע את העורר מס' 1 בעבירה של רצח וכן בעבירות של גרימת חבלה חמורה, שימוש בנשק שלא כדין ושיבוש מהלכי משפט. גם את העורר מס' 2 הרשיע בעבירה של רצח וכן הרשיע אותו בעבירות של גרימת חבלה חמורה, פציעה בנסיבות מחמירות וחבלה במזיד ברכב. באותו מעמד קבע בית המשפט את מועד שמיעת הטיעונים לעונש וגזר הדין ליום 14.11.99. מועד זה נדחה בינתיים ליום 19.12.99.

2.בהחלטתי מיום 4.11.99 דחיתי את בקשתה של המדינה להאריך בפעם הרביעית את מעצרם של העוררים, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן - "חוק המעצרים"). כפי שקבעתי שם, בתקופה שבין נתינתה של הכרעת הדין המרשיעה לבין נתינתו של גזר הדין קמה מחדש סמכותה של הערכאה הדיונית לצוות על מעצרו של הנאשם, גם אחרי שחלפה התקופה של תשעה חודשים מיום מעצרו, שאחריה אין לעוצרו אלא לפי צו של שופט בית המשפט העליון.

בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד הנשיא י' אברמוביץ), בהחלטתו מיום 9.11.99, שניתנה בבקשת המדינה לעצור את העוררים עד תום ההליכים, הורה לעצור אותם עד תום ההליכים. העוררים עררו על ההחלטה.

3.שלוש טענות בפי בא כוח העוררים: הראשונה - כי הסמכות לצוות על מעצרם של העוררים היתה נתונה למותב שהרשיע אותם ולא לשופט דן יחיד שלא נמנה על חברי המותב; השניה - כי המותב שהרשיע את העוררים החליט בסמוך אחרי הכרעת הדין שלא לעצור אותם והסתפק בהגדלת סכום הערבות; לפיכך היה הדיון במעצרם בגדר סיכון כפול; השלישית - כי עד מעצרם, לפי ההחלטה מ9.11.99-, קיימו העוררים את תנאי השחרור בערובה ואין הצדקה לעצור אותם מחדש.

דין הטענות להדחות. בית המשפט המחוזי בנצרת היה מוסמך לדון בבקשת המעצר בדן יחיד, כפי שעשה, מכוח הוראת סעיף 37(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד1984- (להלן - "חוק בתי המשפט"), לפיה "בכל ענין שאינו מוזכר בסעיפים קטנים (א) ו-(ב) ידון בית משפט מחוזי בשופט אחד". בקשות מעצר אינן מוזכרות בסעיפים קטנים אלה. בהעדר הוראה מפורשת בדין גם לא היה בית המשפט המחוזי חייב לדון בבקשה המעצר באותו מותב שהרשיע את העוררים (השווה סעיף 22 לחוק המעצרים). גם הטענה כי המותב שהרשיע את העוררים דחה את הבקשה לעצור אותם, ולפיכך נשללה מבית המשפט המחוזי הסמכות לחזור ולדון בבקשה, אינה יכולה לעמוד. זאת מן הטעם שאותו מותב סבר שאינו מוסמך לדון בבקשת המעצר וכי הסמכות נתונה לשופט של בית המשפט העליון. גם בטענה השלישית אין ממש. אינו דומה נאשם שטרם הוכרע דינו - שהוא בחזקת זכאי - לנאשם שהורשע בדינו, שחזקה זאת אינה עומדת לו עוד. ואינו דומה נאשם שהורשע ברצח - שדינו "מאסר עולם ועונש זה בלבד" - לנאשם בעבירה קלה, שעונשה קל. חומרת הסכנה לביטחון הציבור, ולביטחונם של מתלוננים ושל עדים, מצידו של נאשם שהורשע ברצח, וכן החשש הסביר שינסה להימלט מאימת הדין, מצדיקים את מעצרו.

4.לפיכך אני דוחה את הערר.