בש"פ 7977/09 אברהם אלקאים נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק עמ"י 1919-10-09 מיום 5.10.2009 שניתנה על ידי כב' סגנית הנשיאה, השופטת ש' וסרקרוג ובה נדחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בחיפה בתיק מ"ת 22674-09-09 מיום 30.9.2009 שניתנה על ידי כב' השופט ש' שר .

כתב האישום

1.

כתב האישום מייחס לעורר עבירה של התפרצות למקום מגורים לביצוע עבירה, עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ועבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

2.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 15.9.2009 בשעות הבוקר, התפרץ העורר לדירה ברחוב תל-אביב בחיפה (להלן: הדירה או הבית ) דרך דלת הכניסה. העורר נטל מן הדירה תכשיטים שונים, פלאפון ומצת ויצא מן הדירה. יוער, כי על אף שכתב האישום אינו מציין זאת במפורש, מן הדירה נלקחו שני שעונים, כפי שיפורט בהמשך הדברים. בהמשך, בסמוך לשעה 11:40 נמצא העורר על ידי שוטרים ברחוב הרצל בחיפה כאשר חלק מהרכוש נמצא בכיס מכנסיו.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

3.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה לבית משפט השלום בחיפה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בבקשתה טענה המשיבה כי קיימות ברשותה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, וביניהן: הודעת המתלונן; דו"חות פעולה של שוטרים לפיהם נמצא העורר כאשר חלק מהרכוש על גופו; וזיהוי רכוש על ידי המתלונן ובני משפחתו. בהמשך טענה המשיבה כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, מאחר וביצוען מסכן את בטחון הציבור ורכושו. המשיבה הוסיפה וטענה כי מסוכנותו של העורר מתחזקת לאור עברו הפלילי המכביד של העורר. בהקשר זה אף נטען, כי אין מקום לבחינת חלופת מעצר, וזאת לאור עברו הפלילי של העורר והעובדה שמלבד הרשעותיו בתחום הרכוש, הוא הורשע בעבירות של אלימות כנגד שוטרים, בריחה ממשמורת חוקית ושיבוש הליכי משפט.

ההליכים הקודמים

4.

החלטתו של בית משפט השלום בבקשת המשיבה ניתנה ביום 30.9.2009. בהחלטתו ציין בית משפט השלום את הטענות שהעלתה המשיבה בבקשתה למעצר עד תום ההליכים, אולם מנגד הדגיש כי אינו יכול להתעלם מטענות כבדות משקל שהעלה בא כוח העורר, עו"ד שרמן, ולפיהן עולה כי לא נמצאו סימני התפרצות בדירה, אין עדים לאירוע ההתפרצות וכן טענות באשר לאופן ביצוע החקירה. יחד עם זאת, נקבע כי על אף טענותיו של בא כוח העורר אין בכוחן לשנות מן המסקנה כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה. נקבע כי מחומר החקירה עולה לכאורה מעורבותו של העורר במעשים המיוחסים לו וקיים סיכוי סביר להרשעה. עוד נקבע, כי האליבי שסיפק העורר הופרך חלקית נוכח העובדה שהעורר הציג גרסאות שונות לגבי מקום הימצאו. באחת הגרסאות טען העורר כי הגיע למרכז הטיפולי ברחוב הגפן בו הוא מקבל את תרופת המתדון ופגש את ד"ר אביבה קנזניק, אשר בהמשך אמרה לו לחכות למנהל המרכז. בגרסתו האחרת טען העורר כי פגש בד"ר קנזניק ולקח חלק בקבוצה טיפולית. ואולם ד"ר קנזניק מסרה כי לא ראתה את העורר ובטח לא דיברה איתו. טענת בא כוח העורר לפיה העורר לא יכול היה לדעת על קיומה של הקבוצה הטיפולית אלא אם השתתף בה, נדחתה על ידי בית משפט השלום אשר קבע כי ניתן היה לקבל מידע זה מאחד העובדים במוסד וכי עניין זה אינו מעלה ואינו מוריד לגבי משקל הראיות לכאורה. בנוסף נקבע כי בעלת המכולת, אשר לטענת העורר היתה נוכחת במקום בו קנה לגרסתו את הרכוש הגנוב, מסרה בהודעתה כי אינה מכירה את העורר ולא היתה עדה לשום עסקת מכר. עוד נקבע כי בניגוד לטענתו של העורר לפיה בת זוגו נתנה לו באותו הבוקר סכום בסך 400 ש"ח, מסרה בת זוגו של העורר כי נתנה לו סכום של 100 ש"ח בלבד לצורכי נסיעות ולסיגריות. לבסוף נקבע, כי אחד השעונים שכביכול נגנב, אשר העורר טען כי רכש אותו בתחנה המרכזית בתל-אביב, זוהה על ידי בתו של המתלונן. לאור האמור קבע בית משפט השלום כי די בראיות שהוצגו כדי לקבוע כי קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר.

5.

לאחר קביעתו זו, עבר בית משפט השלום לבחינת אפשרות של חלופת מעצר. בהחלטתו ציין בית משפט השלום את עברו הפלילי המכביד של העורר הכולל עבירות אלימות, רכוש, סמים, בריחה ממשמורת ועוד וכן ריצוי מאסרים בפועל. נקבע כי נסיבות אלה מלמדות כי העורר אינו ראוי לאמון בית המשפט. יחד עם זאת, נקבע כי עוצמת הראיות בתיק נחלשת לאור תהיות אותן העלה בא כוח העורר ושאלות שהתעוררו במהלך קריאת חומר החקירה. יודגש כי בית משפט השלום סבר כי על אף שעוצמת הראיות נחלשת, עדיין אין לומר כי לא קיימות ראיות לכאורה. לפיכך הורה בית משפט השלום על הגשת תסקיר אשר יבחן את מסוכנותו של העורר והחלופות המוצעות. נקבע כי התסקיר יוגש עד ליום 14.10.2009 "מאחר ובית משפט זה יוצא לשבתון ארוך".

6.

על החלטת בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה. בערר נטען כי שגה בית משפט השלום בקביעתו לפיה קיימות ראיות לכאורה וכי שגה בית משפט השלום כאשר קבע כי טענת האליבי של העורר הופרכה בחלקה. על פי הנטען, מאחר ובמקרה דנן לא קיימות ראיות לכאורה, אין מקום להגביל את חירותו של העורר ואין צורך בהגשת תסקיר.

7.

ביום 5.10.2009 התקיים דיון בערר שהוגש בבית המשפט המחוזי וניתנה החלטה הדוחה את הערר. נקבע כי אין חולק כי העורר נתפס ביום 15.9.2009 כאשר בכיסו חלק מן הרכוש שנגנב מבית המתלונן, כאשר הטענה העיקרית של העורר היתה כי רכש חפצים אלו מאדם שלישי וכי לא נטל חלק בפריצה, שכן משעות הבוקר היה במרכז טיפולי, בהיותו מטופל באדולן. עוד נקבע כי קיימת הסכמה על כך שהמתלונן לא ידע על דבר הפריצה ורק כאשר המשטרה יצרה עימו קשר, באמצעות מספר הטלפון הנייד שנמצא ברשותו של העורר התגלה מעשה הפריצה. בית המשפט המחוזי קבע כי אומנם המתלונן שם לב לפריצה רק בעקבות שיחת הטלפון מהמשטרה, אולם נמצא כי הוא ידע למסור פרטים נוספים, הרלוונטיים לעניין. כך למשל, ציין בית המשפט המחוזי, המתלונן מסר כי נעלמו לו שני מפתחות לדירה אשר היו תלויים בכניסה לדירה. המתלונן מסר כי הבית מסורג, אך לא שלל אפשרות לפיה הכניסה לדירה היתה דרך הדלת הראשית. המתלונן לא זכר אם נעל את דלת הכניסה ואף ציין כי יום קודם לכן צלצל אדם בדלתו ושאל האם הוא רופא שיניים. נקבע כי על אף שהמתלונן לא הצליח לזהות את העורר במסדר תמונות שהוצג לו, התיאור שמסר, לגבי אותו אדם שהופיע בפתח דלתו, מתאים לקווים המאפיינים את מראהו של העורר. בהמשך נקבע, בעניין מועד הפריצה, כי בבוקר הפריצה עזב המתלונן את ביתו בשעה 7:00 וחזר בשעה 9:30. כאשר יצא מביתו האכיל המתלונן את חתולו אולם כשחזר מצא שהחתול אינו נמצא בדירה. דלת הכניסה היתה סגורה, אך לא נעולה ודלת חדרה של בתו של המתלונן היתה סגורה אף היא. בתו של המתלונן העידה כי לא הוציאה את החתול מן הבית. נקבע כי העובדה שהבת היתה בחדרה ולא שמעה דבר אין בה כדי לערער את עובדת הפריצה שכן היא כפי הנראה ישנה שינה עמוקה בחדרה בעוד שהגניבה התקיימה בחדר השינה של ההורים. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי סיכום הראיות מוביל למסקנה כי בדין קבע בית משפט השלום שיש בראיות הנסיבתיות המצטברות כדי לקבוע ממצא לצורך הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, לפיו ההתפרצות לדירת המתלונן היתה ביום 15.9.2009.

עוד נקבע, כי ככל שקיימים אי דיוקים מסוימים בגרסת המשיבה, אין באלה כדי לערער אותה, ככל שהיא נדרשת לצורך מעצר עד תום ההליכים.

8.

נוכח המסקנה אליה הגיע, עבר בית המשפט המחוזי לבחון האם חל בענייננו הכלל בדבר "החזקה התכופה", שעה שאין חולק כי רכוש גנוב של המתלונן נמצא על גופו של העורר. בית המשפט המחוזי ציין כי בהודעותיו הודה העורר כי קנה רכוש גנוב, אך לטענתו לא פרץ לדירה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בגרסת העורר כדי לכרסם בגרסת המשיבה. נמצא כי העורר לא נתן כל הסבר מדוע צריכה בת זוגו שני טלפונים ניידים, כאשר לטענתו רכש את הטלפון עבורה. לעניין השתתפותו של העורר בקבוצה הטיפולית. מהודעתה של ד"ר קנזניק עולה כי גם אם היתה באותו מועד קבוצה טיפולית, העורר לא השתתף בה. עוד נקבע כי אין התאמה בין הסכומים ששילם העורר כביכול עבור החפצים, לבין הסכום שבת זוגו מסרה כי נתנה לו. בהקשר זה נקבע בנוסף, כי לא ניתן כל הסבר מדוע ירכוש אדם חפצים כאשר הוא בדרכו לטיפול באדולן וברשותו סכום מוגבל של כסף. לבסוף ציין בית המשפט המחוזי את הודעתה של בעלת המכולת, אשר בניגוד לטענת העורר, מסרה כי אינה מכירה אותו וכי לא היתה עדה לכל עסקת מכר. לפיכך הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי יש מקום במקרה דנן להחיל את הכלל בדבר "החזקה התכופה" המצביעה על סיבתיות לכאורית הנלמדת ממערכת העובדות הנתונה. בית המשפט הוסיף וקבע כי חזקה זו ניתנת לסתירה, ואולם אין בגרסת העורר כדי להפריכה. לפיכך נדחה הערר.

9.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שלפניי.

הטענות בערר

10.

העורר, באמצעות בא כוחו – עו"ד בוריס שרמן, טוען כי לא מתקיימות בעניינו ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו ולפיכך גם לא קמה עילת מעצר. על פי הנטען, עיון בחומר הראיות מעורר ספק סביר בדבר אשמתו של העורר במובן זה שקיימת אפשרות סבירה לפיה לא העורר היה זה שביצע את ההתפרצות והגניבה. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה קיימת במקרה דנן "החזקה התכופה" וזאת לאור שאלות ותהיות רבות שעלו מחומר הראיות שמעלות ספק שיש בו כדי להפריך את החזקה. כמו כן, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא נתן דעתו לטענת האליבי שהעלה העורר. בהקשר זה נטען כי בתיק החקירה מצוי מכתב ממנהל המרכז הטיפולי וממנו עולה כי ביום הגניבה קיבל העורר טיפול במרכז בשעה 8:00 וכי שעת עזיבתו אינה ידועה. כמו כן בת זוגו של העורר מסרה כי העורר עזב את ביתו בקרית אתא בשעה 6:30 בדרכו למרכז הטיפולי. בא כוח העורר מוסיף וטוען כי המרחק בין המרכז הטיפולי לדירה שנפרצה הינו קילומטר וחצי בהליכה. כן נטען כי העורר נעצר ברחוב הרצל שהינו בכיוון אחר לחלוטין מרחוב תל אביב. לבסוף נטען כי למרות שנמצאו סתירות בגרסת העורר, הרי שהוא נשאר עקבי לגבי גרסתו בעניין מקור הרכוש הגנוב. כמו כן נטען, כי טענת האליבי שהעלה אומתה חלקית. לפיכך טוען בא כוח העורר כי יש לקבל את הערר ולהורות על שחרורו של העורר ממעצר.

טענות הצדדים בדיון

11.

העורר, באמצעות בא כוחו – עו"ד בוריס שרמן, חזר על טענותיו בבקשה כאשר הוא הדגיש כי הערר מופנה אך ורק כנגד הקביעה כי מתקיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר. בא כוח העורר טען, כי הראיה היחידה שעומדת לחובת העורר היא העובדה שמספר חפצים שנעלמו מבית המתלונן, נמצאו ברשות העורר לאחר שלוש שעות, כאשר בא כוח העורר טוען כי מדובר בחפצים שנרכשים ונמכרים בקלות.

עוד נטען כי נסיבות הפריצה אינן ברורות. לטענת בא כוח העורר לא נמצאו בבית טביעות אצבע או סימני פריצה, כאשר מועד הפריצה בין השעות 7:00 ל-9:00 בבוקר מבוסס אך ורק על אמרתו של המתלונן. על פי הנטען, במקרה דנן ישנן תהיות רבות אם לא לגבי מועד ההתפרצות אז לאופן ההתפרצות, כאשר אין ראיות לטיב ההתפרצות.

באשר לפריטים שונים שנתפסו בחזקת העורר טען בא כוח העורר כי המתלונן לא זיהה את המצת כשלו, וגם את השעון בעל הרצועה הכהה. את השעון הנזכר זיהתה בתו של המתלונן, אולם נטען כי היא טענה כי השעון שבבעלותה היה בעל רצועה חומה ואילו לטענת בא כוח העורר השעון המדובר הינו בעל רצועה שחורה. לגבי הכיתוב שעל השעון, נטען כי הכיתוב " "nine west הינו שם של חברה מוכרת.

עוד הוסיף בא כוח העורר וטען כי "החזקה התכופה" נסתרה במקרה דנן. העורר סיפק הסבר להימצאותם של הפריטים ברשותו וטען כי רכש אותם מאדם אחר. כמו כן, נטען כי העורר סיפק טענת אליבי לפיה היה במרכז הטיפולי בזמן בו בוצעה כביכול הפריצה לבית. בהתייחס לסכום הכסף שהיה ברשותו של העורר, הרי שבא כוח העורר טוען כי בניגוד לטענת בת זוגו לפיה היא נתנה לו 100 ש"ח, היו ברשותו 400 ₪ ולאחר שהוא רכש את הפריטים בסכום של 200 ש"ח והוציא סכום נוסף על נסיעות וסיגריות נותר ברשותו סכום של כ-160 ש"ח דבר המעיד על נכונות גרסתו. בהתייחס להודעת בעלת המכולת, נטען כי היא "לא רצתה להתעסק עם המשטרה" וכי הודעתה אינה מוסיפה ואינה גורעת.

בא כוח העורר הוסיף וטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מהמכתב של מנהל המרכז הטיפולי בו נאמר כי העורר הגיע בבוקר הפריצה בשעה 8:00 וקיבל טיפול. בהתייחס להודעתה של ד"ר קנזניק, נטען כי הכחישה בהודעתה שהיתה קבוצה טיפולית באותו היום ושראתה את העורר, אולם דקות לאחר גביית ההודעה נזכרה שכן היתה קבוצה טיפולית וקיים תיעוד של השיחה במזכר, בו מצויין כי ד"ר קנזניק ציינה שלא הבחינה בעורר.

לבסוף נטען כי גם אם קיימות סתירות בהודעותיו של העורר הרי שחלקים מהודעותיו נתמכו בראיות חיצוניות ולכן במקרה דנן אין ראיות לכאורה ואין צורך להמשיך בדיון בחלופת מעצר. בא כוח העורר ציין כי אומנם לעורר עבר פלילי מכביד, אולם נטען כי עבירת הפריצה האחרונה בוצעה בשנת 2000.

12.

באת כוח המשיבה, עו"ד רחל זוארץ – לוי, טענה בפתח דבריה כי מדובר בשלב מוקדם, כאשר טרם נקבע כי העורר ייעצר עד תום ההליכים ובשלב זה עדיין מחכים לקבלת תסקיר בעניינו. לטענתה בדין קבעו שתי הערכאות הקודמות כי ישנן ראיות לכאורה. העורר נתפס ביום 15.9.2009 בשעה 11:40 שברשותו טלפון נייד, שני שעונים ומצת. באמצעות הטלפון הנייד הגיעו למתלונן וכך מתגלה הפריצה.

במקרה דנן נטען, כי קיימת "החזקה התכופה", העורר נתפס עם החפצים שנגנבו והיה עליו להפריך את החזקה, דבר שלא הצליח לעשות. נטען כי קיימות סתירות בהודעותיו של העורר, כאשר בתחילה ציין כי היה במרכז הטיפולי ועזב בשעה 11:15 ואחר כך אמר שעזב בשעה 11:30, תחילה אמר שחיכה למנהל המרכז, אחר כך מסר שהשתתף בקבוצה טיפולית ואף שאל את ד"ר קנזניק שאלות. ד"ר קנזניק מסרה שלא ראתה את העורר כלל באותו היום. בהתייחס למכתב של מנהל המרכז, נטען כי לא ידוע מתי הוא עזב את המרכז וכל שנכתב הוא שהעורר הגיע למרכז הטיפולי בשעה 8:00. לגבי צבע רצועת השעון, נטען כי בתו של המתלונן זיהתה כי מדובר בשעון שלה לפי הכיתוב עליו, כאשר הבת דיברה על צבע חום-כהה ובא כוח העורר טוען כי הרצועה שחורה, מדובר בצבעים דומים והעיקר במקרה דנן הוא הכיתוב שעל השעון.

הכרעה

13.

לאחר שעיינתי בבקשה, שמעתי טענות על פה, ועיינתי בחומר החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. השאלה העיקרית העומדת במרכז הדיון הינה האם במקרה דנן קמה לכאורה כנגד העורר "החזקה התכופה". בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי דנו באריכות בחומר הראיות וקבעו כי התשובה לשאלה זו הינה בחיוב. זו גם דעתי.

14.

בפתח הדברים אבקש לציין כי לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בהתייחס למועד הפריצה ואופן הפריצה. החלטת בית המשפט המחוזי בעניין זה הינה מפורטת ומנומקת ואני מסכים עם קביעותיו.

15.

"החזקה התכופה" קמה מקום בו רכוש גנוב נמצא ברשותו של אדם בסמוך למועד גניבתו, ובכך יש לקשור אותו למעשה הגניבה [ראו: בש"פ 2411/08 מוסא נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 2.4.2008) בפסקה 25 (להלן: עניין מוסא )]. "החזקה התכופה" נסמכת על "ההיגיון וניסיון החיים, לפיו ניתן להסיק מהימצאותו של חפץ שנגנב, זמן לא רב לאחר הגניבה, בחזקתו של פלוני, על הקשר שבין פלוני לבין מעשה הגניבה" [ראו: בש"פ 2148/97 רבאייעה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 279, 284 (1997)]. במקרה דנן העורר נתפס בסמוך לשעת הפריצה כאשר ברשותו חלק מהרכוש שנגנב מביתו של המתלונן ולפיכך קמה בענייננו "החזקה התכופה". יודגש, כי לא מדובר בחזקה חלוטה והיא ניתנת לסתירה.

16.

במקרה דנן לא עלה בידי העורר להפריך את החזקה, כפי שאף קבעו הערכאות הקודמות. כך למשל, קיימת סתירה בטענת האליבי שהעלה העורר, כאשר בתחילה -בהודעתו של העורר מיום 15.9.2009 - הוא טען כי הגיע בשעה 7:30 למרכז הטיפולי והמתין בחוץ לד"ר קנזניק עד לשעה 8:10, והיא אמרה לו להישאר אצלה עד לשעה 9:30 מכיוון שהמנהל הראשי צריך להגיע והוא ידבר עימו. עוד נמסר כי עזב בשעה 10:15 את המרכז הטיפולי כי המנהל לא הגיע. בהמשך, ביום 21.9.2009, מסר העורר גרסה שונה ולפיה השתתף באותו היום בקבוצה טיפולית במרכז הטיפולי ופגש את ד"ר קנזניק אשר אף השיבה לו על מספר שאלות לגבי הטיפול שלו. בהודעתו זו ציין העורר כי עזב את המרכז בשעה 10:30. על הסתירה בין הודעותיו של העורר יש להוסיף את הודעתה של ד"ר קנזניק אשר טענה בהודעתה מיום 21.9.2009 כי לא היתה קבוצה טיפולית וכי לא פגשה את העורר כלל באותו היום. לא מצאתי ממש בטענה כי בהמשך חזרה בה ד"ר קנזניק מדבריה וציינה כי אכן הייתה קבוצה טיפולית באותו היום. על אף אמירתה זו, ד"ר קנזניק שבה וציינה כי לא הבחינה בעורר וכי הוא לא שאל אותה כל שאלה. בהתייחס למכתבו של מנהל המרכז, הרי שכפי שטוענת המשיבה לא צויין בו מה משך הטיפול ומנהל המרכז ציין כי אין רישום לגבי שעת עזיבתו של העורר את המרכז.

בנוסף, קיימת הודעתה של בעלת המכולת מיום 22.9.2009, אשר בניגוד לטענתו של העורר לפיה היא היתה עדה לעסקת המכר, טענה כי לא ראתה אף אחד ולא היתה עדה לעסקת מכר.

בא כוח העורר טען כאמור כי כאשר העורר נתפס היה בחזקתו סכום של כ-160 ש"ח. לא מצאתי כי בעובדה זו יש כדי לשנות את הסתירה הקיימת בין הודעתה של בת זוגו לפיה מסרה לו 100 ש"ח לבין טענתו של העורר לפיה בת הזוג מסרה לידו סכום בסך 400 ש"ח.

לבסוף, לא מצאתי כי באי הדיוק כביכול ביחס לצבע רצועת השעון יש כדי להשפיע על המסקנה אליה הגעתי. בתו של המתלונן זיהתה את השעון, בין היתר על פי הכיתוב שעליו וציינה כי הוא ניתן בעבר לאמה במתנה.

17.

אשר על כן, בדין קבעו הערכאות הקודמות כי במקרה דנן מתקיימת לכאורה "החזקה התכופה" והעורר לא הצליח ליתן הסבר המניח את הדעת אשר יכול לסתור את החזקה שקמה כנגדו.

18.

סוף דבר: הערר נדחה.