בש"פ 7982/03 שלמה בסה נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, הובלת נשק, שינוי זהות של רכב ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. בית משפט קמא הורה על מעצרו עד תום ההליכים, ועל החלטה זו הערר שלפני.

עררו של העורר נסב אך על שאלה אחת בלבד, והיא בשאלת הראיות. לטענת עו"ד פלדמן יש, אמנם, סימנים הקושרים את העורר לעבירות המיוחסות לו, ויש סימנים הקושרים את העורר לנאשם העומד איתו לדין בצוותא חדא. סימנים אלה, טוען עו"ד פלדמן, אפשר מעלים הם חשד למעורבותו של העורר בעבירות שלעניין, ואולי אף חשד כבד. ואולם גם צירופן של כל הראיות אלו אל אלו אינו עולה כדי הוכחה לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. לטענת בא-כוח העורר אפוא, ראוי כי אורה על שיחרורו של העורר ממעצר אך באשר לא נאספו אל תיק המשטרה ראיות בכמות ובאיכות המצדיקות מעצר.

בית משפט קמא מונה את הראיות הקושרות את העורר לעבירות המיוחסות לו, ודבריו מקובלים עליי. כל ראייה וראייה לעצמה אפשר ניתנת היא לפירושים מפירושים שונים, אך הצטברותן של הראיות זו אל זו - כדרכן של ראיות נסיבתיות - מביאה את הקורא לכלל מסקנה כי אכן יש הוכחה לכאורה הקושרת את העורר לעבירות המיוחסות לו. אם כך על דרך הכלל, לא כל שכן שהעורר אינו משתף פעולה בחקירתו במשטרה ושומר על זכות השתיקה. אכן, זכות היא העומדת לו לעורר לשמור על זכות השתיקה, ואולם במקום שראיות מצביעות אל עברו של אדם כמי שעבר עבירה - וכך הוא בענייננו - ניתן היה לצפות כי אותו אדם ינסה לתרץ ולהסביר ולבאר. שתיקה בנסיבות כגון אלו יש בה כדי לחזק את הראיות המאשימות ועל כך אין לו לעורר להלין אלא על עצמו בלבד.

משנמצא לי אפוא כי יש ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר, אני מחליט לדחות את הערר.