בש"פ 799/00 מדינת ישראל נ. עופר שושן

שני המשיבים הועמדו לדין, יחד עם שמונה נאשמים אחרים, בבית המשפט המחוזי. כתב האישום (ת.פ. 468/98) ייחס למשיבים סחר בסם מסוכן, החזקת סם מסוכן וקשירת קשר לביצוע פשע. הוא מתאר עסקי סמים חובקי עולם. בית המשפט המחוזי, לאחר שקבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת האישומים נגד המשיבים, החליט לעצור אותם, יחד עם כל שאר הנאשמים, עד תום ההליכים. המשיבים לא הגישו ערר על החלטה זאת.

המשפט נגד המשיבים ושאר הנאשמים מורכב מאד. אין תימה שהוא לא נסתיים בתום תשעה חודשים למעצר. לפיכך נתבקש בית משפט זה להאריך את מעצרם של כל הנאשמים, ובכלל זה גם המשיבים.

בית המשפט (השופטת ד' דורנר) נענה לבקשה והאריך את המעצר בשלושה חודשים (בש"פ 2910/99). בית המשפט אמר בין היתר כך:

"לא היתה מחלוקת לגבי מסוכנותם של המשיבים, אשר עולה ממהות העבירות בהן הואשמו ואשר לא נסתרה כלל.

לכך יש להוסיף כי קיים חשש ממשי להימלטותם של המשיבים אשר לכאורה עסקו בסחר בסמים בהיקף כה גדול".

בתום שלושת החודשים, והמשפט טרם נסתיים, ביקשה המדינה מבית המשפט, פעם שניה, להאריך את המעצר בשלושה חודשים נוספים. בית המשפט

(השופטת ד' דורנר) נענה שוב לבקשה (בש"פ 5184/99). בית המשפט ציין כי המשפט מתנהל בקצב ראוי, אף כי ברור שיידרשו הארכות מעצר נוספות.

ואכן, הארכת המעצר השניה לא הביאה את המשפט לכלל גמר. המדינה ביקשה מבית המשפט להאריך את המעצר בפעם השלישית, ובית המשפט נענה לבקשה אף הפעם. בית המשפט (השופט מ' חשין, בבש"פ 7619/99) אמר כך:

"משפטם של המשיבים הינו משפט סמים רגיל; אלא שבכל אחד ואחד מן היסודות העושים משפט, משפטם של המשיבים הוא גדול, גדול מאוד. המדובר אינו אך באחזקת סם, אלא בסחר בסם ובקשירת קשר לביצוע פשע; המדובר אינו אך בסחר בארץ, אלא בסחר בין מדינות - סחר בינלאומי; המדובר אינו בכמויות זעירות או אף בינוניות של סם מסוכן (קוקאין), אלא במאות קילוגרמים; המדובר אינו בכך - וכך עדים האמורים להעיד, אלא בכ280- עדים; המדובר אינו אך בעדים מן הארץ, אלא בעדים מהולנד (מספר 96 עד 134 ו170- עד 176 לרשימת העדים), עדים מונצואלה (מספר 135 עד 154), עדים מדנמרק (מספר 155 עד 157 ו178- עד 183) ועדים מגרמניה (מספר 158 עד 161). הוא שאמרנו: משפט סמים, אך משפט סמים גדול, גדול מאוד. וכגודלו של המשפט, כן ימי הדיון שהוקדשו לו. עד עתה הוקדשו למשפט עשרות ישיבות של הוכחות, ולעת הגשתה של הבקשה שלפניי (ביום 29.10.99), היו קבועים להמשך השמיעה 41 מועדים נוספים לתקופת ההארכה שהמדינה מבקשה עליה, ולאחריה 11 מועדים נוספים".

עם זאת בית המשפט לא התעלם מהתמשכות המשפט. וכך אמר לעניין זה:

"באי כוח המשיבים עמדו בטיעוניהם על התמשכותו של המשפט עד כה ועל סיכויי התמשכותו מעתה ואילך. אין טענות בפיהם על קצב שמיעתו של המשפט; נהפוך הוא: מסכימים הם כי המשפט מתנהל בקצב ראוי וכי על-פי לוח המועדים הקבוע להמשכו, גם לעתיד לבוא יתנהל המשפט בקצב ראוי".

לכן האריך בית המשפט את המעצר, אף שהיה מודע לכך כי "משפטם של המשיבים לא יסתיים במהלך 90 הימים הקרובים, ואני מתיר לעצמי להניח שאף לא במהלך 90 ימים נוספים".

כפי שבית המשפט צפה, משפטם של המשיבים לא נסתיים במהלך ההארכה השלישית, ומשום כך פונה עכשיו המדינה ומבקשת הארכת מעצר רביעית.

בא-כוח המשיבים מתנגד להארכה המבוקשת. ומה טעם ההתנגדות? בעצם, אין בפיו אלא טעם אחד. הטעם הוא שאין חשש ממשי להימלטות המשיבים מן הדין אם ישוחררו מן המעצר בתנאים מגבילים, לרבות תנאים של מעצר בית. כהוכחה הוא טוען כי המשיבים נעצרו רק עשרה ימים לאחר שנעצרו יתר הנאשמים, והם לא ניצלו ימים אלה כדי להימלט מן הארץ. טעם זה לא שכנע את בית המשפט בגלגולים קודמים של הדיון במעצרם של המשיבים והוא אף אינו משכנע אותי. עוד טוען בא-כוח המשיבים כי בינתיים נגזר עונשם של נאשמים אחרים, שהודו בעבירות בהסדרי טעון, והעונשים שנגזרו עליהם אינם חמורים ביותר, עד חמש וחצי שנות מאסר. כמה כבד, אם כן, עשוי להיות עונשם של המשיבים אם יורשעו בדין? גם אם הם צפויים, לטענת בא-כוח המשיבים, לשמונה שנות מאסר, אין בעונש כזה כדי לגרום להם להימלט, אם יחוייבו בערבויות גבוהות ובהתחשב במשפחות וברכוש שיש להם בישראל. אך גם טעם זה אינו משכנע אותי. בא-כוח המדינה אומר כי על נאשמים אחרים הוטלו עונשים שאינם חמורים ביותר, משום שהאישומים נגדם היו חמורים פחות. אך אני איני יכול, על יסוד החומר שבפני, להעריך את העונש הצפוי למשיבים אם יורשעו בדין, כשהם לעצמם או כשהם בהשוואה לנאשמים אחרים. אני יכול, כנגד זה, לומר כי בדרך כלל הרשעה באישומים כמו אלה המיוחסים למשיבים גוררת עונש כבד הרבה יותר. וזאת יש לזכור: המשיבים נאשמים בסחר בינלאומי בכמות של 477 ק"ג קוקאין. מכל מקום, גם אם הם צפויים לעונש מאסר של שמונה שנים בלבד, אם יורשעו בדין, הרי לאנשים כמותם, בין היתר בהתחשב במשאבים הכספיים שלהם ובקשרים שלהם מחוץ לישראל, קיים פיתוי להימלט מן הארץ.

זאת ועוד. אף ללא חשש ממשי להימלטות מן הדין די בשיקול המסוכנות כדי להצדיק את הארכת מעצרם. שיקול המסוכנות מביא את בית המשפט לאשר בדרך כלל את המעצר של נאשמים בסחר בסמים עד תום ההליכים, ובמקרים קשים ומורכבים להאריך את המעצר אף לאחר תשעה חודשי מעצר, ולא להסתפק בחלופה של מעצר בית. רק במקרים מיוחדים ונדירים יש מקום לשחרר נאשמים כאלה מן המעצר. המקרה שלפנינו הוא אכן מיוחד ונדיר, אך לחומרה ולא לקולה, שהרי האישומים המיוחסים למשיבים, ובעיקר כמות הסם שהוברחה לצורכי מסחר, הם יוצאי דופן בהיקף ובחומרה.

אכן, התמשכות המשפט היא שיקול שכנגד. הכלל הרחב הוא שמשפט פלילי, בו הנאשם נתון במעצר, צריך להסתיים תוך תשעה חודשים. אך המחוקק שקבע כלל זה קבע גם את החריג לכלל. הוא איפשר לשופט של בית המשפט העליון להאריך את המעצר של נאשם מעבר לתשעה חודשים, לתקופה של שלושה חודשים כל פעם. המחוקק לא הגביל את מספר הפעמים בה רשאי בית המשפט להאריך את המעצר מעבר לתשעה חודשים. משמע, המחוקק היה מודע לכך שייתכנו מקרים בהם אפשר וראוי יהיה להאריך את המעצר שלוש פעמים, או ארבע פעמים, או אף יותר, הכל לפי הנסיבות, ובעיקר לפי עוצמת המסוכנות של הנאשם. ואכן, כבר היו דברים מעולם, שבית משפט זה האריך מעצר של נאשמים ארבע פעמים ואף יותר, כאשר המשפט הוא מורכב במיוחד וכאשר המסוכנות גדולה במיוחד. וכי איזו ברירה אחרת קיימת במשפטים כאלה? אפשרות אחת היא לשחרר את הנאשם ולחשוף את הציבור לסכנה ממשית. אפשרות שניה היא לקצר את המשפט, אולי עד כדי כך שיהיה דומה למשפט שדה, על חשבון ההגנה המלאה לה זכאי כל נאשם. אפשרויות אלה אינן ראויות. הן אינן תואמות את תכלית החוק ואת ערכי המשפט. עדיף לכן, במשפטים כאלה, להאריך את המעצר, ככל שנדרש וראוי, תחת ביקורת ואישור תקופתי של בית המשפט העליון.

במקרה שלפנינו, כאמור, המשפט מתנהל בקצב ראוי. הוא מתמשך זמן רב בגלל המורכבות המיוחדת שלו. חומר הראיות, כפי שהמדינה הציגה בבקשה להארכת המעצר, כולל 6,000 מסמכים, ומספר עדי התביעה, בהם רבים ממדינות אחדות מחוץ לישראל, מגיע ל280- עדים. לכן הניח בית המשפט, בעת הארכת המעצר הקודמת, כי המשפט לא יסתיים באותה הארכה ואף לא בהארכה הבאה.

עם זאת, כיום נראה כבר סופו של המשפט באופק. ההתפתחות החשובה של התקופה האחרונה במשפט היא, שכל הנאשמים, להוציא שני המשיבים, הודו בעבירות המיוחסות להם, חלקם על פי הסדרי טעון וחלקם בעקבות הודאה, לאחר תיקון כתב האישום. לגבי אחדים נותר עדיין לטעון לעונש, בטיעון פתוח, ולגזור את דינם. ולא נותר לבית המשפט, לאחר מכן, אלא להתמקד במשפטם של שני המשיבים. לצורך זה נקבעו עוד כארבעים ישיבות להוכחות, מהן כעשרים בתוך תקופת ההארכה המבוקשת, והשאר לאחר מכן, בחודשים מאי ויוני. יש סיכוי כי המשפט יסתיים עד אז, אם כי יש לקחת בחשבון גם את האפשרות כי יהיה צורך, אם פרשת ההגנה תתארך, בהארכה נוספת.

לפיכך, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, ובמדיניות הנוהגת במקרים מסוג זה, אני מחליט להיענות לבקשת המדינה ולהאריך את מעצרם של המשיבים.

אני מאריך את מעצרם של שני המשיבים בתשעים ימים מיום 4.2.2000, או עד למתן פסק הדין במשפטם (ת.פ. 468/98 בבית המשפט המחוזי בנצרת), לפי המועד המוקדם יותר.