בש"פ 2910/99 מדינת ישראל נ. מרדכי שושני

בתאריך 12.8.98 הואשמו עשרת המשיבים בכתב-אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת בעבירות סמים. עניינם של אישומים אלו הוא בהברחת קוקאין, במספר הזדמנויות, במשקל כולל של 1,043 ק"ג ממדינות דרום אמריקה להולנד. על-פי הנטען בכתב-האישום, עשרת הנאשמים, בהרכבים שונים, הבריחו סמים בתוך מכונות שהותאמו לכך.

העשרה נעצרו עד תום ההליכים המשפטיים לאחר שנמצאו ראיות לכאורה להארכת מעצרם ועררם לבית-משפט זה נדחה. עיקר הטענות שהועלו בשלב זה היו כנגד עוצמת הראיות. מנגד, לא הייתה מחלוקת כי העבירות שבהן הואשמו המשיבים מצדיקות את מעצרם עד תום ההליכים.

משפטם של המשיבים נפתח בבית-המשפט המחוזי, אולם ההליכים בעניינם התנהלו בעצלתיים ובמהלך תשעת החודשים שבהם התנהל המשפט התקיימו אך ארבע ישיבות משפט, ועד היום נשמעה עדותו של עד אחד בלבד מתוך 257 העדים, ואף שמיעת עדות זאת טרם נסתיימה. יצוין, כי עד לתום תקופת תשעת החודשים - תקופה העומדת להסתיים ביום 12.5.99 - אמורה להתקיים ישיבה נוספת של בית-המשפט.

על-כן מבקשת המדינה בפניי להאריך את מעצרם של המשיבים ב90- יום ואילו שמונת סניגוריהם של המשיבים מתנגדים לכך בתוקף. טענת הסניגורים היא, כי קצב ניהול המשפט מחד גיסא, והעדים הרבים שאמורים להישמע מאידך גיסא, מלמדים כי צפוי שהמשפט יימשך זמן רב לאחר תום תקופת תשעת החודשים, וכי יידרשו הארכות מעצר נוספות שאת מספרן לא ניתן להעריך, ובנסיבות אלה אין מקום להאריך שוב את המעצר.

סניגוריהם של המשיבים 4, 7, ו10- מוסיפים וטוענים, כי חלקם של מרשיהם בפרשה שולי, מספר העדים המעידים לעניינם מועט ועל-כן אין מקום להאריך את מעצרם.

עמדת הסניגורים אינה נראית לי.

אכן, הכלל המשקף את האיזון הראוי בין זכותו של אדם לחירותו לבין הצורך בשמירה על שלום הציבור, ואשר בא לידי ביטוי בסעיף 61(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996 - (להלן: חוק המעצרים), הוא כי במקרים רגילים תקופה של תשעה חודשי מעצר תהווה תקופה מספקת לבירור אשמתו של נאשם, ועל-כן אין להחזיקו במעצר מעבר לתקופה זו.

עם זאת, המחוקק גם שיווה לנגד עיניו מקרים חריגים המחייבים את הארכת תקופת המעצר, ולנוכח האיזון שנעשה בסעיף 61(א) לחוק המעצרים - המשקף כאמור את הכלל - העניק המחוקק בסעיף 62 לחוק המעצרים סמכות הארכה לשופט בית-משפט עליון בלבד, לחזור ולעצור את הנאשם לתקופה קצובה, שאינה עולה על תשעים יום בכל פעם. מובן הוא שיש לעשות שימוש בסמכות זו רק במקרים חריגים.

מקרה חריג שכזה הוא המקרה שבפניי, בו אין שום אפשרות, אפילו תוך ניהול יעיל של המשפט, לסיימו במהלך תשעה חודשים, כאשר המדינה מצד אחד ושמונת הסניגורים מצד שני, נדרשים לחקירת 257 עדים.

השאלה היא, כמובן, אם במהלך התקופה הדרושה לבירור המשפט השיקולים שבגינם נעצרו המשיבים הם עדיין תקפים. לעניין זה כתבתי בפרשה אחרת, כי כאשר מועד סיומו של משפט אינו ניתן להערכה, אין הצדקה להארכת מעצרו של הנאשם, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות שהחשובה שבהן היא חשש למסוכנות מצד הנעצר. ראו בש"פ 4586/97 מדינת ישראל נ' עואודה אשרף ואח' (טרם פורסם).

במקרה שבפניי, כאמור, לא הייתה מחלוקת לגבי מסוכנותם של המשיבים, אשר עולה ממהות העבירות בהן הואשמו ואשר לא נסתרה כלל.

לכך יש להוסיף, כי קיים חשש ממשי להימלטותם של המשיבים אשר לכאורה עסקו בסחר בסמים בהיקף כה גדול.

עם זאת אציין, כי חובה על המערכת המשפטית להיערך לשמוע משפט זה בקצב ראוי, כאשר לכל הארכה נוספת שתידרש, קצב ניהול המשפט יהווה שיקול חשוב אם לא מכריע. אמנם כן, יש לקוות כי מכאן ואילך המשפט יישמע בקצב הראוי.

לא מצאתי גם מקום להבחין בין שלושת המשיבים שסניגוריהם טענו כי עניינם הוא קל ופשוט לבין עניינם של שבעת המשיבים האחרים. אכן, כל אחד מן השלושה מואשם בסחר בסמים בכמויות גדולות ביותר.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הבקשה ומאריכה את מעצרם של המשיבים ב90- יום, החל מיום 12.5.99.