בש"פ 802/97 עמית ראובן נ. מדינת ישראל

1.העורר הועמד לדין בבית משפט השלום בירושלים (ת.פ. 2304/96) בשורה של עבירות - שעיקרן עבירות רכוש, כשלצידן עבירות של נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח ושל התחזות לאחר - שנעברו על ידו בשנים 1993-94, שעה שהיה עדיין קטין (העורר נולד ביום 8.5.88).

עם הגשת כתב האישום נתבקשה החזקתו של העורר במעצר עד תום ההליכים; וזאת, בין היתר, על רקע הרשעותיו הקודמות בעבירות בעלות אופי דומה, בגינן נדון בבית משפט לנוער לשהייה במעון נעול למשך 13 חודשים (העורר נמלט מן המעון כאשר הועבר לטיפול רפואי בבית חולים, ולא חזר אליו). בית המשפט נעתר לבקשה והורה בהתאם.

בפתח הדיון בבית משפט השלום, הודה העורר בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וביקש להרשיעו בשורה ארוכה של עבירות נוספות - מאותו סוג - שיוחסו לו ב16- תיקי משטרה. בית המשפט נעתר לו והרשיעו בהתאם.

2.לענין העונש, הוגשו לבית המשפט תסקיר של שירות המבחן ותכנית שיקום, שגובשה על ידי הרב יהושע גלוסקין מבני ברק על פי בקשת השירות.

נקודת המוצא של שירות המבחן היא, כי התנהגותו העבריינית של העורר עד כה, נעוצה במערכת יחסים מנוכרת שהתפתחה בשעתו בינו לבין הוריו, המקיימים אורח חיים דתי ואשר ציפו, מטבע הדברים, שהעורר ילך בעקבותיהם. מערכת יחסים זו, הולידה - כך ניתן להבין מעמדת שירות המבחן - "התנהגות מחאה" מצידו של העורר; וזו התבטאה באורח החיים העברייני שקיים עד כה.

התרשמותו של שירות המבחן היא, שהעורר החליט לשנות את אורח התנהגותו וכי הוא מסוגל לעשות זאת; כאשר הוריו מוכנים, מצידם, להושיט לו כל עזרה אפשרית.

תכנית השיקום שהוכנה על ידי הרב גלוסקין מבני ברק מדברת ב"שיקום רוחני אשר אמור להקנות לו (לעורר - י.ק.) דרך חיים מאד ברוכה ומסודרת על פי אורח חיים דתי שכולל שיעורים בגמ' והנהגות יום יומיות בנוסף לתעסוקה מעשית בעבודה תחזוקתית וכד'"; ועל פיה, יתגורר העורר בביתו של רב בבני ברק ויתחנך במוסד המצוי בכפר הנוער שדה חמד.

3.בית משפט השלום התרשם, כי בפניו מקרה מיוחד המצדיק עשיית מאמץ של שיקום; ונעתר, על כן, לבקשת שירות המבחן לדחות את גזר הדין למשך ששה חודשים על מנת לאפשר לעורר להשתחרר ממעצרו ולהשתלב בתקופה זו במערך השיקום שהוצע על ידי הרב גלוסקין.

4.המדינה הגישה ערר על החלטתו האמורה של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר, לאחר שקבע שנסיון העבר עם העורר אינו מצדיק עשיית נסיון שיקומי נוסף לפני גזירת הדין; והורה על המשך מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. מכאן הערר שבפני.

5.בא-כוח המדינה חזר בפני על הטיעון שהניע את בית המשפט המחוזי לקבל את הערר שהוגש נגד החלטתו של בית משפט השלום, כשהוא מדגיש: כי העורר הוכיח בהתנהגותו בעבר, שאין לסמוך על הבטחותיו והתחיבויותיו לשנות את דרכו; וכי לפני שתינתן לעורר ההזדמנות לקחת חלק בתכנית שיקום, מן הדין שיכפר על התנהגותו החמורה עד כה, שהיתה רצופה בדחיית מאמצי השיקום שנעשו בשעתו, שעה שנשלח למעון נעול.

מאידך גיסא, טוען בא-כוחו של העורר: כי המדובר בנסיבות יוצאות דופן, המעניקות לסיכויי השיקום של העורר משקל נכבד; וכי משקל זה מצדיק עשיית צעד חריג של העמדת העורר בנסיון לפני שיגזר עונשו.

6.מקובלת עלי עמדתו של בא-כוח המדינה, לפיה לא ניתן לראות בהתנהגותו של העורר עד כה, אותה התנהגות של "מחאה" או "התרסה" כנגד ההורים - אשר, כפי שנטען, ביקשו לכפות עליו אורח חיים שאינו לרוחו - העומדת בבסיס המלצתו של שירות המבחן; וכי על פני הדברים, משקפת ההתנהגות האמורה בחירה מודעת באורח חיים עברייני, המחייבת בראש ובראשונה תגובה עונשית, כאשר מאמצי השיקום נעשים לאחריה ועל רקעה.

כמו בית המשפט המחוזי, גם אנכי סבור, כי אין לשלול סיכוי ממאמצי השיקום המוצעים; אך מקומם של אלה לאחר שהעורר ירצה את העונש שיגזר עליו.

אכן, בנסיבות כגון דא, הסיכוי לשיקומו של עבריין נמנה בין הגורמים שבית המשפט מביאם בחשבון שעה שהוא גוזר את עונשו. ברם, ככלל המדובר ב"סיכוי" המבוסס על הערכה להבדיל מ"ניסוי בפועל"; מה גם, שריצוי עונש שיש בו משום כפרה על עוון, לא רק תורם להצלחת השיקום אלא, לא אחת, מהווה תנאי מוקדם לכך.

לא שוכנעתי, כי בנסיבות המקרה ישנה הצדקה להקדמת מאמץ השיקום לגזירת הדין, באופן שבסופו של דבר יבוא השיקום במקום העונש.

אשר על כן, החלטתי לדחות את הערר.