בש"פ 8024/02 בס אלכסנדר נ. מדינת ישראל

בתאריך 12.8.02 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב אישום המייחס לעורר, בין היתר, עבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות. חרף הוראתו של סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996-, החל הדיון בעניינו בתאריך 11.9.02, היינו ביום ה- 31 לאחר הגשת כתב האישום, ובעקבות כך הוריתי בתאריך 17.9.02 על שחרורו.

ביום 18.9.02 נשמעה בבית משפט קמא בקשת המדינה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ולאחר שהצדדים טענו את טענותיהם, החליט בית המשפט לדחות את ההכרעה בבקשה גופה למועד אחר, על מנת שיוכל לעיין בחומר הראיות. בית המשפט הוסיף והורה על מעצרו של העורר וזאת משני טעמים:

א."התקלה הטכנית" הנובעת מאי-הקראתו של כתב האישום במועד, הוסרה בינתיים, ואלמלא אותה תקלה היה העורר מוסיף לשהות בתנאיי מעצר.

ב.בחומר הראיות יש ראיות לכאורה הקושרות את המשיב לעבירות של קשירת קשר לביצוע עבירה של סחר בבני אדם למטרות זנות. בית המשפט הוסיף, כי עבירה זו יוצרת עילת מעצר, והפסיקה הדגישה כי בעבירות אלו אין מקום לשחרור לחלופת מעצר.

אקדים ואומר, כי אני מתקשה להשלים עם השימוש במונח "תקלה טכנית" להחזקתו של אדם במעצר שלא כחוק, גם אם המעצר נמשך יממה אחת בלבד. המדובר בפגיעה בזכות לחירות אישית המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוששני שלא מצאתי לכך ביטוי הולם בהחלטה נשוא הערעור. יותר מכך, אני שותף להשקפה לפיה לעובדת מעצרו של אדם שלא כחוק יש לתת משקל ראוי בעת שבית המשפט מתבקש לעוצרו עד תום ההליכים, ולדאבוני גם לכך לא היתה התייחסות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

אך לא זה העיקר. סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו - 1996, מונה מספר תנאים למעצרו של אדם, ואלה הם:

1.קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה.

2.קיומה של עילת מעצר על פי אחת מחלופותיו של סעיף 21(א)(1).

3.לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה.

המייחד את המקרה הנוכחי הוא שהעורר הילך חופשי בעת שהחל הדיון בעתירתה של המשיבה לעוצרו עד תום ההליכים, ולהשקפתי, לא זו בלבד שכל החלטת מעצר צריכה להיעשות בזהירות, אלא שהחלטה בדבר מעצרו של נאשם מסוג זה צריכה להיעשות אף בזהירות כפולה ומכופלת, ולאחר שבית המשפט שוכנע כי התקיימו כל רכיביו של סעיף 21 לחוק. לאור זאת, כאשר מתוך החלטתו של בית המשפט המחוזי עולה כי נדרש לו זמן על מנת לעיין "עיון מדוקדק" (כהגדרתו) בחומר הראיות בטרם יכריע סופית בשאלת המעצר, מצאתי את עצמי תוהה כיצד הגיע לאחר עיון "לא מדוקדק" שנעשה באותה ישיבה ממש, למסקנה כי יש עילה לעצור את העורר על אתר. זאת ועוד, טול לדוגמה אפשרות לפיה לימוד הראיות יוביל את בית המשפט למסקנה כי לא הונחה תשתית מספקת כדרישת סעיף 21(ב), ובכך נשמט הבסיס מתחת לבקשת המעצר, ומצאתי את עצמי מוסיף ותוהה כיצד ניתן יהיה להסביר זאת למי שנעצר ימים רבים קודם רק על בסיס התרשמות ראשונית בדבר קיומן של "ראיות לכאורה". ולהיפך, כיצד ניתן לסלק מלבו של העורר את החשש כי ההחלטה לעצור אותו על אתר אין משמעותה שהפור כבר נפל, והדחייה לא נועדה אלא על מנת לנמק את החלטת המעצר.

אך לא בכך בלבד מתמצה העניין, שהרי לגבי כל נאשם, ובמיוחד בעניינו של מי שהילך חופשי ערב ההחלטה לעוצרו, מצווה בית המשפט לבדוק את האפשרות לעשיית שימוש בחלופת מעצר, והרי לשלב הזה בית המשפט כלל לא הגיע, הואיל וטרם גיבש את עמדתו בשאלה המקדמית בדבר קיומה של תשתית ראיות.

הרחבתי מעט את היריעה בעניינו של ערר זה, הואיל ותחושתי היא שעובדת שחרורו של העורר ממעצר בלתי חוקי לא זו בלבד שנתפסה כ"תקלה", אלא אף כספק הליך-סרק ספק-מטרד, אותו ניתן היה לסלק בהינף יד על מנת להחזיר את ההליכים למסלולם ערב השחרור. גישה זו היא כמובן שגויה, הואיל והיא כרוכה בשלילת זכות יסוד שהכל מצווים לקיימה. עם זאת, וחרף האמור עד כה, אמנע מלהורות על שחרור העורר, הואיל ולאחר החלטת בית המשפט המחוזי חלה התפתחות נוספת המצדיקה את מעצרו. כוונתי לכך שבידי המשיבה מצויה הודעה שנרשמה מפיו של אחד מעדי התביעה וממנה עולה, כי לאחר שחרורו בעקבות החלטתי מיום 17.9.02, העביר העורר מסר לעד זה בו נתבקש להקשות על המשטרה לאתרו על ידי העתקת מקום מגוריו והחלפת הטלפון הסלולארי שברשותו. נדמה כי אין צורך לומר שלכאורה זהו ניסיון להשפיע על עדים במטרה לשבש מהלכי משפט, ומי שכך נוהג, תרופתו במעצר ממש.

הערר נדחה.