בש"פ 8055/14 מדינת ישראל נ. אשרף אבו אלהווה

בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), החל מיום 10.12.2014 או עד למתן פסק דין בת"פ 17520-03-14, לפי המוקדם מביניהם.

1.

נגד המשיב הוגש ביום 10.3.2014 כתב אישום המייחס לו עבירה של נשיאת נשק בלא רשות על פי דין. לפי עובדות כתב האישום, המשיב נתפס על ידי שוטרים בעודו מסיע ברכבו תת מקלע מאולתר עם מחסנית ו- 8 כדורים שהוחבאו מתחת למושב האחורי של הרכב. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו. בא כוחו של המשיב דאז הסכים לקיומן של ראיות לכאורה והמשיב הופנה לקבלת תסקיר מעצר. בתסקיר המעצר שהוגש העריך שירות המבחן כי קיים סיכון בינוני להישנות התנהגות פוגענית מצד המשיב וכי אין ביכולתם של המפקחים המוצעים על ידו לאיין את מסוכנותו. לפיכך, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרור המשיב לחלופת מעצר. נוכח האמור בתסקיר המעצר הורה בית המשפט קמא ביום 8.4.2014 על מעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. חלופת מעצר נוספת שהוצעה על ידי המשיב נשללה אף היא על ידי שירות המבחן ובקשה לעיון חוזר שהגיש המשיב בה עתר לשחררו לחלופה זו נדחתה.

2.

ביום 4.9.2014, הגיש בא כוחו הנוכחי של המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר בה חלק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. כמו כן, ביקש בא כוחו של המשיב לשוב ולבחון את שחררו של המשיב לחלופת מעצר וזאת נוכח הזמן הרב שחלף מאז שהחל משפטו והעובדה שטרם החלה שמיעת הראיות בתיק. בית המשפט קמא דחה את הבקשה בקבעו כי תשובותיו של המשיב לעניין הימצאות כלי הנשק ברכבו מעוררות קושי וכי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. המשיב הגיש ערר על החלטה זו לבית משפט זה וביום 18.9.2014 דחה בית המשפט (כב' השופט ע' פוגלמן ) את הבקשה, בקבעו כי אין בחילופי הייצוג של המשיב כדי להצדיק חזרה מההסכמה שניתנה לקיומן של ראיות לכאורה וכן כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא בעניין זה.

3.

משפטו של המשיב לא הסתיים במהלך תשעה חודשי המעצר שחלפו מאז הגשת כתב האישום, ומשכך ביקשה המדינה את הארכת מעצרו בהתאם להוראות סעיף 62 לחוק המעצרים בתשעים ימים נוספים החל מיום 10.12.2014. לטענת המדינה העבירות המיוחסות למשיב מקימות חזקת מסוכנות מצדו. כמו כן, מסוכנותו של המשיב נלמדת מעברו הפלילי הכולל חמש הרשעות קודמות שהאחרונה בהן משנת 2011 ומהערכת שירות המבחן כי קיים סיכון להישנות התנהגות פוגענית מצדו במידה וישוחרר. אשר לקצב התקדמות ההליך נטען כי העיכוב בשמיעת התיק נבע ברובו מסיבות שאינן תלויות במדינה. בתחילה התעכבה אמנם שמיעת התיק בשל העיכוב שחל בהוצאת תעודת החיסיון, אך התעודה הוצאה לבסוף כחודשיים לאחר הגשת כתב האישום, וחלק ניכר מהעיכוב בשמיעת התיק נבע מדחיות שניתנו לצורך הסדרת ייצוגו של המשיב. עיכוב נוסף בשמיעת התיק נבע מפטירתו המצערת של כב' השופט ר' שמיע ז"ל, שהתיק נדון בפניו והצורך להעביר את הדיון בתיק למותב אחר. מכל מקום, נכון לעת הזו הסתיימה שמיעת התיק והוא קבוע למתן הכרעת דין ביום 21.12.2014.

4.

לטענת המשיב שמיעת התיק התארכה באופן בלתי סביר ושלא באשמתו והדבר מצדיק גם בשלב זה בחינת אפשרות לשחררו לחלופת מעצר. לטענת המשיב לא הייתה כל הצדקה להתמשכות ההליכים מעבר לתשעה חודשים ולגישתו הסיבה להתמשכות ההליכים נעוצה בכך שהמדינה התמהמהה בהוצאת תעודת החיסיון בתיק וכן בכך שמועד שמיעת ההוכחות נקבע לראשונה חודשים ארוכים לאחר הגשת כתב האישום גם לאחר שתעודת החיסיון כבר הוגשה.

5.

יש טעם רב בטענת המשיב לפיה שמיעת התיק התארכה באופן בלתי סביר. אכן, אין כל הצדקה לכך שהדיון בתיק שנדרשה ישיבת הוכחות אחת בלבד כדי להתחיל ולסיים את שמיעתו , יגיע אל קו הסיום רק לאחר חלוף תשעה חודשים מיום מעצרו של המשיב. אחת הסיבות לעיכוב בניהול ההליך, אך לא היחידה, נעוצה בעיכוב שחל גם בתיק זה בהוצאת תעודת חיסיון. בעניין זה נלאנו מלהעיר כי על המדינה לעשות כל מאמץ להוצאת תעודת חיסיון טרם הגשת כתב האישום ( ראו, למשל, בש"פ 10325/08

מדינת ישראל נ' פלוני

(22.12.2008) ) ויש לקוות כי הערה זו תיפול הפעם על אוזניים קשובות וייעשה לתיקון העניין ברמה המערכתית.

אודה כי במקרה דנן הצרימה שבין הצורך בשני ימי הדיונים בלבד לשמיעת הראיות והסיכומים בתיק ובין העובדה שהנאשם עודנו נתון במעצר בחלוף תשעה חודשי מעצר, היא כה מהותית וקשה עד כי אלמלא עמד התיק בפני שימוע הכרעת הדין בתוך ימים ספורים, הייתי מורה על שחרורו לחלופת מעצר. ואולם, בהינתן העובדה כי לפחות חלק מן העיכוב נובע ממותו של השופט שמיע ז"ל, והמותב שקיבל את התיק סיים את שמיעתו במהירות וביעילות הראויים לציון, אני נעתרת לבקשה בחלקה ומורה על הארכת מעצרו של המשיב בשלושים ימים החל מיום 10.12.2014 או עד למתן פסק דין בת"פ 17520-03-14, לפי המוקדם.