בש"פ 806/14 אלון לוי נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בקובעו פרק זמן של 17 ימים למתן החלטתו בבקשת המשיבה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.

ביום 17.1.2014 הוגש נגד העורר כתב אישום בעבירת הצתה, ובד בבד הוגשה בקשה להאריך את מעצרו עד תום ההליכים. בגמר הדיון בבקשה, ביום 27.1.2014, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי כדלקמן: "דוחה לעיון וקובעת לשימוע החלטה ליום 13/2/14 שעה 12:30. בשלב זה מאריכה מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת" . ב"כ העורר טוענת על העדר הנמקה, ובעיקר על כך שבהחלטת מעצר ביניים שכזו, בטרם ניתנה הכרעה בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, צריך היה לקבוע מועד מוקדם הרבה יותר למתן החלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים.

3.

ב"כ העורר קובלת על שלילת חירותו לתקופה ממושכת, בניגוד לכוונת המחוקק, לרוח המפעמת בחוק, ולהלכה הפסוקה המורה כי "יש לעשות כל מאמץ על מנת ליתן החלטות בענייני מעצרים מוקדם ככל שניתן" (דברי השופטת ע' ארבל בבש"פ 5807/12 פלוני מ' מ"י (5.8.2012)). ב"כ העורר הפנתה לפסיקת בית משפט זה, לפיה אמנם אין בחוק הוראות הקוצבות את הזמן למתן החלטה בבקשת מעצר, "אולם, ככל הדברים שאין להם שיעור בדברו של המחוקק, יש להם שיעורים בדברה של הרשות השופטת... בדרך כלל... אין לדחות את מתן ההחלטה, כאשר הנאשם נתון במעצר, לפרק זמן העולה על עשרה ימים" (דברי השופט י' טירקל בבש"פ 1871/00 אייזן נ' מדינת ישראל (19.3.2000)). בעניין אחר נסוב ערר על החלטת בית משפט מחוזי לדחות את מתן החלטתו בבקשת מעצר – גם שם כמו כאן – ב-17 ימים. בית משפט זה (השופטת (כתוארה אז) מ' נאור ) עיין בחומר הראיות, מצא כי "איננו מורכב" וכי "ניתן ליתן החלטה תוך תקופה קצרה יותר, ואני מורה כי ההחלטה תינתן, בנסיבות העניין, עד יום חמישי זה..." (בש"פ 5735/05 וליצ'קו נ' מדינת ישראל (20.6.2005)). ב"כ העורר מבקשת לגזור גזירה שווה מהתם להכא, לקבל את הערר, ולהורות לבית המשפט המחוזי בדומה.

4.

מנגד טענה ב"כ המשיבה על כך שבחוק לא נקבע פרק זמן קצוב למתן החלטה, וכי מן הסמכות הסטטוטורית נגזרת סמכות עזר להורות על מעצר ביניים עד למתן החלטה. הפסיקה מורה כי ראוי לזרז ככל הניתן מתן החלטה בבקשת מעצר, והדעת נותנת כי בית המשפט המחוזי קבע את המועד על-פי מה שיומנו מאפשר. מוטב היה לב"כ העורר לפנות בבקשה מנומקת בכתב לבית המשפט המחוזי, עם הפנייה לפסיקה הרלבנטית, ולבקש להקדים את מתן ההחלטה. לב"כ המשיבה נמסר מפרקליטות המחוז על כמה תיקי מעצרים 'גדולים' המונחים על שולחנו של בית המשפט המחוזי, וככל הנראה הם קודמים לתיק דנן. 10 ימים שנקבעו בפסיקה, אינם אלא הערכה, לטענת ב"כ המשיבה, וכל עוד אין מדובר בדחייה של חודש-חודשיים, אין לומר כי פרק הזמן איננו מידתי.

5.

נתתי דעתי על טענותיהן של ב"כ הצדדים מזה ומזה, גם עיינתי בחומר החקירה ובפסיקה שהובאה לעיוני. מדובר בתיק 'קטן' באופן יחסי, נאשם אחד, אישום אחד, חומר ראיות מועט וממוקד. לפי פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, יריעת המחלוקת במישור הראייתי אינה רחבה. כשהוא לעצמו, ודאי אין לו צורך, לתיק זה, ל-17 ימים על מנת לחקור ולדרוש בו, לשקול ולהחליט. ברם, לבטח התיק הזה אינו עומד בבדידותו. עומס העבודה המוטל על שופטי ישראל הוא מן המפורסמות. נמסר כאמור על כמה תיקי מעצר 'גדולים' שבית המשפט המחוזי נדרש אליהם בעת הזאת, והדעת נותנת כי לא לחינם נדחה מועד מתן ההחלטה בתיק דנן למשך 17 יום. ודוק: לפי בקשת ב"כ העורר, נדחה בתחילה מועד הדיון בבקשת המעצר בבית המשפט המחוזי "בין היתר לצורך צילום ולימוד חומר החקירה" (סעיף 2 להודעת הערר) למשך 10 ימים. אכן, פרקליטים ושופטים בני אנוש המה, וזקוקים אלה וגם אלה לזמן לצורך מלאכתם.

6.

באיזון הכולל, בהתחשב באמור לעיל – במישור העובדתי והמשפטי – אינני סבור כי יש הצדקה להורות לבית המשפט המחוזי ליתן את החלטתו בבקשת המעצר בתאריך מסויים דווקא, אך כן מן הראוי לבית המשפט המחוזי שלא למצות את 17 הימים, להשתדל ולהקדים את המועד למתן ההחלטה. מקובּלנו, כי "אין מזרזין אלא למזורז" (בבלי, מכות כג, א).