בש"פ 8089/02 סלע עמר נ. מדינת ישראל

בכתב האישום אשר הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים יוחסו לעורר שבעה אישומים אשר עניינם זהה - הוא חבר לאחרים למכור תחמושת אשר נגנבה מצה"ל לגורמים פלשתיניים. על פי גרסת המשיבה, הרוח החיה בביצועם של המעשים היה אחד - משה כהן, אשר נעזר בתושב חברון, וויסאם ג'עברי, ואילו העורר הצטרף למעגל המבצעים במהלך שנת 2000, והמשיך בהם לפחות עד לשלהי שנת 2001. בתקופה זו גנבו בני החבורה מצה"ל אלפי כדורים, אותם מכרו באמצעות וויסאם, ובגין כך יוחסו לעורר עבירות של סחר בנשק וגניבה, לפי סעיפים 144(ב2) ו- 384 לחוק העונשין, התשל"ז1977-.

ראיות המשיבה כנגד העורר מתבססות על עדותם של וויסאם ג'עברי ומשה כהן, אשר בחקירתם הודו במעורבותם בפרשה, וגם הפלילו את העורר ואחרים. עם זאת, מתעורר קושי בעדותם של שני אלה, הואיל, וכהגדרתו של בית המשפט המחוזי, אין חפיפה בין גרסאותיהם, ומכאן דעתו של בית משפט קמא כי אפשר והדבר מחליש במידה מסוימת את חומר הראיות כלפי העורר.

עיינתי בחומר הראיות, ואני שותף להשקפתה של הערכאה הראשונה בדבר הבעייתיות הכרוכה בגרסתם של שני עדי התביעה, בכל הנוגע להיקף מעורבותו של העורר בפרשה זו. אפשר שלכך תרם ריבוי המעשים, ואפשר שמניעיו של כהן היו שלא לחשוף את הפרשה במלואה כדי לסייע לעצמו וגם לעורר, חברו מילדות. אך כל אלה הם עניינים אשר עתידים להתברר במהלך המשפט, וחוששני שאין בהם כדי לפגום בתמונה המפלילה הכוללת, הואיל ולחובת העורר ניצבת ראיה נוספת, מכרעת במשקלה. כוונתי לדברים אשר נרשמו מפיו במהלך חקירתו במשטרה הצבאית, שם הודה כי היה מעורב בשתיים מעסקאות הנשק. הודיה זו, אף שאינה חופפת לעדותם של שני שותפיו, יש בה כדי ללמד שהחשד אשר דבק בעורר עקב הודאתם של וויסאם וכהן, לא היה חשד שווא.

מכאן דעתי, שבדין קבעה הערכאה הראשונה כי חומר הראיות שבידי המשיבה עומד בדרישותיו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו1996-. באשר לעילת מעצר, גם זו מתקיימת בעניינו של העורר מכוח סעיף 21 (א)(1)(ב) לחוק, הואיל ומי שסוחר בכמויות כה גדולות של תחמושת, מותר להניח לחובתו שידע כי כרוכה במעשיו סכנה לציבור. כך בדרך כלל, ומקל וחומר בימינו אלה כאשר גם הדיוטות אמורים להבין כי תחמושת המועברת לידיים עוינות, עלולה להיות מופנית כלפי אזרחי ישראל.

לא נעלמה מעיני טענת בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד אבי עמירם, לפיה מעצרו של שולחו בעת שמעורב אחר בפרשה (עודד מולאי) מהלך חופשי, יש לו פן מפלה. את הטענה הזו דחה בית משפט קמא, ובדין נהג כך. מספרן של העבירות אשר מיוחסות לעורר גדול מזה של מולאי, ובנתון זה יש כדי להצביע על מעורבותו העמוקה של העורר בפרשת מכירתה של התחמושת. זאת ועוד, בעוד שמעשיו של מולאי בוצעו בשנת 1999, נמשכו מעשיו של העורר עד זמן לא רב לפני מעצרו בשנת 2002. בכל אלה יש כדי להוביל למסקנה כי לא נוצרו הנסיבות אשר יצדיקו שימוש בחלופת מעצר, ומכאן מסקנתי כי לא נפל בהחלטתו של בית המשפט המחוזי פגם כלשהו המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

הערר נדחה.