בש"פ 8102/00 מדינת ישראל נ. כיאל סאבר

בתחילת חודש אוקטובר 2000, השתתף המשיב עם אחרים בהתפרעויות שהתרחשו בצומת כפר ג'דידה. פניהם של מרבית המשתתפים היו רעולות, ובשלב מסוים הגיע למקום רכב, שנהגו נאלץ לעצור והוא יצא מהמכונית על מנת להידבר עם המתפרעים. אך פניהם של אלה לא היו להידברות, הואיל ומיד שאלו אותו לדתו, ומשהשיב שהוא יהודי, הלם אחד הנוכחים באבן בראשו. בשלב זה החל ו המשיב ואחרים ליידות אבנים לעבר המתלונן ורכבו, אליו נמלט. כתוצאה מכך נחבל המתלונן בגופו, ורכבו ניזוק.

המשיב הובא לדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, בגין ביצוען של עבירות התפרעות, תקיפה הגורמת חבלה, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה וחבלה במזיד ברכב.

המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים, ובמהלך הדיון לפני בית משפט קמא נקבע, כי קיימת תשתית של ראיות המבססות, לכאורה, לפחות, את העבירות של התפרעות וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. אותה תשתית כוללת, בין היתר, הודאה שמסר המשיב והודעה אחרת שמסר חשוד נוסף. ביחס לאותן ראיות עורר בא-כוחו המלומד של המשיב, בעת הדיון בבית משפט זה, שורה של תהיות בקשר לדרך בה הן הושגו, וביחס לדרך בה נהגו גורמי החקירה והתביעה, אך לא סברתי שכל זה צריך להיות נדון ומוכרע בשלב זה, ובכך יעסוק בית המשפט בעת שיברר את האישום לגופו.

ההתנהגות המתוארת בכתב האישום, מעידה על מסוכנותו של המשיב לציבור, וחרף זאת סבר בית המשפט כי ניתן להימנע ממעצר ולהסתפק בחלופה, הואיל והתרשם שהרוחות בארץ נרגעו, ורבים החלו לעשות חשבון נפש תוך גינוי המעשים שהתרחשו באותם ימים טרופים. השופט הוסיף וקבע, כי גם אם הייתה כוונה להנהיג מדיניות של הכבדת היד על מי שחטא בעבירות מן הסוג הזה, לא התכוון איש למנוע בחינתו של כל מקרה לגופו, שהרי נותרה שרירה וקיימת חובתו של בית המשפט לשקול תמיד את האפשרות להשיג את תוצאות המעצר בחלופה אחרת.

אני מבין ללבו של השופט קמא, שביקש למצוא את האיזון בין השמירה על אינטרס הצבור לפגיעה מזערית ככל שניתן בזכות יסוד של אדם להלך חופשי. עם זאת אינני יכול להסכים לתוצאה אליה הגיע.

האירועים שהתרחשו מאז תחילת חודש אוקטובר 2000 אינם מן הסוג שניתן להתייחס אליהם בנימה סלחנית, רק משום שנדמה כי הסערה שככה קמעא. אין זה גם נכון להעמיד במרכז הדיון את עניינו של הנאשם הניצב בפני בית המשפט, ואת חוסר הנוחיות הכרוך במעצר, מבלי לתת משקל ראוי לאינטרס הציבורי שיצא נפגע. סכנתו של מי שמתיימר לפעול מנימוקים אידיאולוגים, אינה נופלת, ובדרך כלל גם אינה עולה, על מי שפועל ממניעים פליליים. בשמה של האידיאולוגיה פורקים אנשים, שהינם מהוגנים בדרך כלל, את העכבות המבדילות בין חברה תרבותית שומרת חוק, לחברה אלימה ושלוחת רסן, ורבות הדוגמאות מהשבועות האחרונים שבהן יש ללמד כיצד מובילה התנהגות כזו לפגיעה בחיי אדם ורכוש.

לכל נהיר, שעשיית שימוש בזכות אלמנטרית של נהיגה בכביש ישראל, היא עניין שאינו יכול להיות שנוי במחלוקת, ואשר גורמי אכיפת החוק מצווים להבטיח אותו. בצידה של זכות זו קיימות, כמובן, זכות יסוד אחרות, כמו הזכות להביע דעה ולתת לה פומבי גם בהפגנה, אך אין קיומה של זכות אחת צריך להיות כרוך בקיפוחה של חברתה, ובוודאי שהדבר אסור כשהוא כרוך בהתנהגות בוטה, שהמרחק בינה לפגיעה בנפש הוא אך כפסע.

בית משפט זה, בשורה של החלטות מהעת האחרונה, הבהיר את עמדתו, כי במקרים בהם נוהג אדם באלימות כה קשה, כפי שעשה המשיב במקרה הנוכחי, הדרך להגיב על כך היא גם בשלילת חירותו, עד אשר יתברר עניינו בפני בית המשפט המוסמך.

עם זאת מצווה בית המשפט, תמיד, לבדוק את נסיבותיו של האדם והמקרה המובאים בפניו, אלא שלא מצאתי שבעניינו של המשיב התקיימו נסיבות חריגות, המצדיקות לנהוג בו אחרת. מדובר באדם בוגר, המבין ויודע את משמעות מעשיו ותוצאותיהם, ומי שכך עושה, סכנתו ברורה ומוחשית, חרף נכותו. בנסיבות אלה ולאור המצב הביטחוני שרחוק מרגיעה, אין מנוס ממעצרו של המשיב.

הערר מתקבל, והמשיב ייעצר עד תום ההליכים.