בש"פ 7937/00 מדינת ישראל נ. אחמד בן חאלד מחאמיד

1.בכתב האישום שהוגש לבית המשפט קמא נטען, כי בתאריך 11.10.00 יידו המשיב ואחרים אבנים לעבר אוטובוס ורכב משטרתי שנסע בעקבותיו, באזור צומת אום אל פאחם. מהרכב המשטרתי יצאו שוטרים, ואלה דרשו מהמשיב ואחר שהחלו להימלט, לעצור, אך המשיב המשיך בבריחתו, ובעקבות כך התפתח מרדף, שבמהלכו הלם המשיב עם אגרופו בפניו של אחד השוטרים.

המשיב הובא לדין באשמת ביצוען של שתי עבירות - סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, ותקיפת שוטר.

2.המדינה עתרה בפני בית המשפט המחוזי לעצור את המשיב עד תום ההליכים, ובית המשפט בדק ומצא, שבידי העוררת תשתית של ראיות שיש בהן, לכאורה, להוכיח את הנטען בכתב האישום. בסוגיה זו טען ב"כ המשיב, עו"ד אבו חוסין, שעיון בתיק החקירה מעלה תהיות, הואיל ומצויות בו אמרות של עדים שעל פניהן אינן משתלבות עם האירועים הנזכרים בכתב האישום. ב"כ העוררת אישר את דבריו של עו"ד אבו חוסין והסביר, כי אותן אמרות נוספות הן של אנשים שנקלעו לצומת, נתקלו במתפרעים, ובעקבות כך הזעיקו את המשטרה. אך לא באירועים אלה עוסק כתב האישום, אלא רק במה שחוו השוטרים, ונדמה שאין מחלוקת כי עדותם של אלה הינה מפלילה, לפחות לצורך שלב הנוכחי בהליכים.

במצב זה, רשאי היה בית משפט קמא להניח, כי יש בראיות שבידי המאשימה להוביל להרשעת המשיב, ואותן ראיות מבססות גם עילת מעצר, משום אותה מסוכנות הכרוכה ביידוי אבנים לעבר רכבים נוסעים. השאלה הנוספת עליה היה מצווה בית המשפט לתת את דעתו הייתה, אם נכון יהיה לשחרר את העורר, אם תימצא חלופת מעצר ראויה. על כך השיב השופט בחיוב, ובעניין זה עוסק הערר שבפני.

3.הנמקתו של השופט קמא בהחלטה נשוא ערר זה, זהה בחלקה הארי להחלטה אחרת שיצאה מלפניו, בבש"פ 8102/00, שגם הוא נדון בפני היום. כפי שסברתי שם, כך אני סבור גם במקרה הנוכחי, הנמקתו של בית משפט קמא, המושתתת על רגיעה יחסית המסתמנת בין חלקי האוכלוסייה השונים, אינה יכולה לעמוד במבחן הביקורת. כפי שהתבטאתי בהחלטות נוספות מהימים האחרונים, "רוחות המלחמה" עדיין מנשבות בארץ, ולמרבה הדאבה, האפשרות להתלקחות חדשה שרירה וקיימת.

אך לא בכך בלבד מתמצה העניין, הואיל ויידוי אבנים על רכב נוסע, גם בימים בהם שוררת רגיעה מוחלטת, היא עבירה שסכנתה רבה, מאחר והמעשה עלול להסתיים לא רק בגרימת נזק לרכוש או בהפרעה לתחבורה, אלא גם בקיפוח חיי אדם. את הסכנה הזו צריך לקדם באמצעי הגנה, גם אם אלה כרוכים בשלילת חירותו של אדם, ובמיוחד ראוי לנהוג כך ביחס למי שסכנתם אינה עוד רק פוטנציאלית, אלא מוכחת.

המשיב נהג באלימות יוצאת דופן, הן ביידוי האבנים לעבר רכבים נוסעים וגם במהלך תקיפתו של שוטר, ועל כן לא היה מקום להורות על שחרורו. מכאן התוצאה, שאני מקבל את הערר, ומורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.