בש"פ 6792/07 עודה ראגד נ. מדינת ישראל

הערר שבפניי עניינו החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ; הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ; איומים ; תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ; חבלה במזיד ברכב ; היזק בזדון. על פי המסכת העובדתית הנטענת בכתב האישום, בתאריך 2.6.07 שהו העורר ופואד מנאדרה (להלן: מנאדרה ) (להלן: הנאשמים ) בקרבת מחנה מעלול וביקשו לעצור טרמפים. לשם כך, עמדו הנאשמים בשולי הכביש וסימנו למכוניות לעצור. על פי הנטען, בשני מקרים שונים, משלא נענו נהגי המכוניות לבקשתם, יידה לעברם העורר אבנים שגרמו לנזקים למכוניות בהן נסעו. מסע האלימות של העורר לא תם אף כשהגיעה למקום ניידת משטרה ובה שני מתנדבי המשמר האזרחי (להלן: השוטרים ). הנאשמים מואשמים שטלטלו את ניידת המשטרה, תוך שהם מקללים את השוטרים ומאיימים עליהם. העורר מואשם גם בכך שגרם לניידת המשטרה נזק במזיד. בסופו של יום, לאחר שהוזמנה תגבורת, הצליחו השוטרים להשתלט על הנאשמים, והם הובאו אל תחנת המשטרה. על פי הנטען, גם שם המשיכו

הנאשמים להפעיל אלימות נגד השוטרים, הן מילולית, הן פיזית, והעורר אף גרם נזק לרכוש התחנה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים נגדם. לטענתה, קיימות בידיה ראיות לכאורה המוכיחות את אשמתם וביניהן: הודעות המתלוננים, עדות השוטרים, תמונות והקלטת מוקד 100. טיבם של המעשים שמיוחסים לנאשמים, והנסיבות בהן נעשו, מקימים, לטענת המדינה, עילת מעצר נגדם שעניינה מסוכנות. המדינה ציינה את עברו הפלילי של העורר, ואת העובדה כי נגד מנאדרה הוגש כתב אישום בגין עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית.

3.

בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ד' צרפתי) בחן את חומר הראיות באשר לכל סעיפי האישום, ומצא כי הפוטנציאל הראייתי הגלום בו יכול לבסס בעתיד את הרשעתם של הנאשמים בעבירות שיוחסו להם. העבירות שיוחסו לנאשמים הוכחו לכאורה בין היתר, באמצעות עדויות המתלוננים, דו"חות הפעולה של השוטרים, תמונות ותיעוד הנזקים לכלי הרכב. טענת הנאשמים, לפיה אין הם זוכרים את האירועים נשוא כתב האישומים, הפחיתה מהמשקל שנתן בית המשפט להכחשתם הגורפת. בשולי הדברים שלל בית המשפט את תחולתו של סייג השכרות בענייננו. כן קבע בית המשפט כי ביחס לשני הנאשמים מתקיימת עילת מעצר שעניינה מסוכנות, אולם הדגיש כי היא מקבלת משנה תוקף בעניינו של העורר נוכח חלקו הרב יותר במעשים, מקבץ העבירות שיוחסו לו וטיבן ועברו הפלילי. באשר לחלופת מעצר, הבחין בית המשפט קמא בין שני הנאשמים. חומרת העבירות שיוחסו לעורר ומידת המסוכנות העולה ממנו, כמו גם העובדה כי סיכן חיי אדם בנתיב תחבורה, היוו שיקולים כבדי משקל בהחלטת בית המשפט קמא שלא לשחרר את העורר ממעצרו. בניגוד לכך, ביחס למנאדרה קבע בית המשפט קמא כי נוכח חלקו הקטן יחסית בעברות, ועוצמת המסוכנות הנגזרת מכך, בהתחשב בנסיבות חייו, ובהתאם לתסקיר שהוגש בעניינו, ניתן לשחררו למעצר בית בתנאים מגבילים, כפי שפורטו.

4.

לטענת העורר טעה בית המשפט קמא שעה שהבדיל בין עניינו לזה של הנאשם השני - מנאדרה, שכן עקרון אחידות הענישה מחייב ליתן להם יחס שווה בכל הנוגע לעבירות בהן הואשמו במשותף. באשר לעבירות שעניינן סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה מוכן העורר לקבל כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, אך הוא סובר כי ניתן להפיג את החשש ממסוכנותו על ידי קביעת חלופת מעצר הולמת. זאת, בשל העובדה שהמעשים נשוא כתב האישום היו בגדר חריג שאינו מעיד על הכלל, ובהתחשב בגילו ובעברו הפלילי הקל יחסית. העורר מוסיף וטוען כי העבירות שנעברו כלפי השוטרים ורכושם, אינן מצדיקות, כשלעצמן, מעצר עד תום ההליכים. באשר לעבירת תקיפת השוטרים טוען המערער כי היא חסרת בסיס ראייתי, וביחס לעבירת האיומים הוא טוען כי לא ניתן לייחס לו כוונה, הואיל והיה תחת השפעת אלכוהול.

5.

לטענת המדינה קיימות ראיות לכאורה באשר לכל העבירות בהן מואשם העורר. עוד טוענת המדינה כי התנהגותו של העורר והמעשים המיוחסים לו מקימים נגדו את חזקת המסוכנות ומעידים על חוסר היכולת לתת בו אמון.

6.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי והאזנתי לטענות הצדדים בדיון שנערך בפניי, הגעתי למסקנה כי אין מקום לקבלת הערר. באשר לשאלת דיות הראיות. כאמור, העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה באשר לעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. בשלב זה, אני סבורה כי די בכך, בכפוף, כמובן, לבדיקת מסוכנותו והעדר חלופת מעצר, כדי להצדיק את החלטת בית המשפט קמא למעצרו של העורר עד תום ההליכים. למעלה מן הצורך אציין, כי הגם שהעורר מכחיש את מעורבותו בעבירות שבוצעו לאחר הגעת השוטרים לזירת האירוע, חומר הראיות מבסס באופן לכאורי את אשמתו גם בהן. כלל הוא כי בשלב זה נבחנות הראיות באופן לכאורי בלבד, תוך בדיקת הפוטנציאל ההוכחתי שלהן וסיכויי התפתחותן העתידית (ראו למשל: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)). הגרסאות המפורטות שמסרו השוטרים באשר להשתלשלות האירועים והמעורבות הפעילה של שני הנאשמים באירוע, יש בהן, כמו גם בתמונות שהוצגו לעניין השחתת תא המעצר, להוות פוטנציאל הוכחתי מספק בשלב זה. חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה שאין בידי הנאשמים הסבר חלופי לגרסת השוטרים, ובטענת הנאשמים, לפיה היו בגילופין בעת קרות האירועים ואינם זוכרים את אשר ארע.

7.

זריקת חפצים לעבר נתיבי תחבורה יש בה סיכון גדול לחיי המשתמשים בהם, ולשלומם הגופני. יהא הרקע למעשים אלה אשר יהא, יש בהם משום סיכון גדול לשלום הציבור (ראו למשל: בש"פ 274/01 בכר נ' מדינת

ישראל (טרם פורסם, 22.1.07)). הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר באבנים שהושלכו אל עבר מכוניות חולפות, הואיל והפסיקה רואה בהן בבחינת נשק קר (ראו למשל: בש"פ 7103/00 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.10.00)). יפים לעניין הדברים הבאים:

"אך לא בכך בלבד מתמצה העניין, הואיל ויידוי אבנים על רכב נוסע, גם בימים בהם שוררת רגיעה מוחלטת, היא עבירה שסכנתה רבה, מאחר והמעשה עלול להסתיים לא רק בגרימת נזק לרכוש או בהפרעה לתחבורה, אלא גם בקיפוח חיי אדם. את הסכנה הזו צריך לקדם באמצעי הגנה, גם אם אלה כרוכים בשלילת חירותו של אדם, ובמיוחד ראוי לנהוג כך ביחס למי שסכנתם אינה עוד רק פוטנציאלית, אלא מוכחת" (בש"פ 7937/00 מדינת ישראל נ' מחאמיד

(טרם פורסם, 9.11.00)).

העורר פעל באלימות גסה, הן בידויי האבנים אל עבר המכוניות הנוסעות, הן בהתנהגותו כלפי השוטרים, שכללה איומים, גידופים ואף תקיפה פיזית. כל אלה מקימים נגד העורר עילת מעצר שעניינה מסוכנות.

כאמור, בתי המשפט התייחסו במלוא החומרה אל נאשמים שביצעו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. עבירות אלה יש בהן סיכון רב לשלומו של הציבור, ודומה כי אין צורך להרחיב את הדברים. יתר על כן, התנהלותו של העורר, כפי שנטען בכתב האישום מעידה עליו כי הוא משולל כל רסן, וכי לא ניתן לצפות את התנהגותו, בשעה שחמתו בוערת בו. עברו הפלילי של העורר, שהורשע בעבר בקשירת קשר לפשע, ניסיון למרמה בנסיבות מחמירות ושיבוש הליכי משפט , מוכיח גם הוא

כי העורר חסר את יראת החוק. לפיכך, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא לפיה: " בנסיבות דנן, יש להעדיף את ההגנה על שלום הציבור ואת הצורך שלא להעמידו בסיכון חוזר מצידו של המשיב הנ"ל (העורר- ע.א), כפי שארע בענייננו, זאת על פני חירות המשיב מס' 1 (העורר- ע.א)".

לפיכך,

לא מצאתי מקום להורות על שחרורו של העורר ממעצר.

אשר על כן הערר נדחה.