בש"פ 274/01 סעיד בכר נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.ביום 4.1.01 הוגש נגד העורר כתב אישום בת.פ. 1004/01, המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה והתפרעות אסורה (עבירות לפי סעיפים 332(3) ו152- לחוק העונשין, תשל"ז1977-). על פי המתואר בכתב האישום בלילה שבין 31.12.00 לבין 1.1.01, בסמוך לשעה 1:00, באזור צומת המטה - כיכר חאג' בנצרת, התגודד העורר במסגרת התקהלות אסורה, שבמהלכה נחסם הכביש, הובערו כבישים וחפצים נוספים והושלכו אבנים ובקבוקים לעבר כלי רכב, במטרה להפר את השלום ובאופן המטיל אימה על הציבור. העורר ונאשם נוסף, שנטלו חלק בפעילות זו, ידו אבנים ובקבוקים לעבר כלי רכב שחלפו במקום, ופגעו באחד מכלי הרכב. הנאשם הנוסף גם תקף שוטר בעת מילוי תפקידו.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 1029/01). ביום 11.1.01 נעתר בית משפט המחוזי בנצרת לבקשה, מפי השופט י' אברמוביץ. בית המשפט קבע כי ישנן ראיות לכאורה לביצוע העבירה, וכי ייתכן ולהתפרעויות אלו "קשר ישיר לאירועים האחרונים ואין לנתק התפרעות זו מהתפרעויות אחרות שאירעו אך לפני כחודשיים". כן קבע בית המשפט כי מתקיימת עילת מעצר, לאור מסוכנותו של העורר לציבור. בענין זה אמר בית המשפט את הדברים הבאים:

בנסיבות אלה כאשר ידוע לכל בר בי רב כי זריקת אבנים או בקבוקים לעבר כלי רכב חולפים פגיעתם רעה ובעבר נפגעו גם נוסעים פגיעות קשות כתוצאה מכך יש בזה משום סיכון לבטחון הציבור ולשלומו. לפיכך קמה חזקת המסוכנות נגד המשיבים עקב שימוש בנשק קר וקמה עילת מעצר נגדם.

בית המשפט ציין כי בגין אותו אירוע הורה לעצור עד תום ההליכים קטין בן 16, וכי מקל וחומר יש להורות על מעצרו של העורר, והנאשם הנוסף, שגילם מעל 18 שנה. בנוגע לאפשרות להסתפק בחלופת מעצר אמר בית המשפט כי "בנסיבות אירוע זה ולאור הקושי לפקח על תחליף מעצר לגבי המשיבים אין מקום לתחליף מעצר".

3.על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. בעררו בכתב, טען בא-כוח העורר, כי לא בוצעה בנסיבות כתב האישום כל עבירה פלילית, וכי לא התקיימו לכאורה היסוד העובדתי והיסוד הנפשי לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, כיוון שלא הוכח כי בעת יידוי האבנים סוכנו "כלי תחבורה" או "נוסע בכלי תחבורה", וכן לא הוכחה כוונה לפגיעה. כן טען בא-כוח העורר, כי לא הוכח קיומו של קשר בין האירועים נשוא כתב האישום לבין התפרעויות אחרות שארעו לאחרונה, וכי מדובר באירוע חד פעמי על רקע סיום השנה האזרחית. בא-כוח העורר טען עוד, כי לא הוכחה מסוכנותו של העורר. לבסוף נטען, כי היה על בית המשפט להתחשב בנסיבותיו האישיות של העורר: גילו צעיר, אין לו עבר פלילי והוא לומד ספרות בבית ספר שלושה ימים בשבוע ועובד לפרנסת משפחתו.

4.בדיון לפניי חזר בא-כוח העורר על טיעונים אלו. בא-כוח המדינה הביע את התנגדותו לשחרור העורר לחלופת מעצר. לאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. השתכנעתי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו של העורר. כפי שציין בא-כוח המדינה העורר הודה הודאה חלקית בביצוע העבירה, ויש שהעידו כי ראו אותו מיידה אבנים. ביצוע העבירה כלל יידוי אבנים ובקבוקים, שהם בבחינת נשק קר (ראה: בש"פ 7103/00 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, תק-על, 2000(3) 1665); ת"פ (תל-אביב-יפו) 374/96

מדינת ישראל נ' יחזקאל (תק-מח, 97(2) 2560). על כן קמה חזקת מסוכנות של העורר, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. זריקת חפצים לעבר נתיבי תחבורה יש בה סיכון גדול לחיי המשתמשים בהם, ולשלומם הגופני. יהא הרקע למעשים אלה אשר יהא, יש בהם משום סיכון גדול לשלום הציבור. איני רואה מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי אין בחלופת מעצר כדי להבטיח כי העורר לא ישוב לעשות מעשים שיסכנו את הנוסעים בנתיבי תחבורה.

אי לכך הערר נדחה.