בש"פ 8114/02 אבו חסירה מוחמד נ. מדינת ישראל

העורר הובא לדין באשמת ביצוען של שתי עבירות - אחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית וביצועה של עבירה אחרת בסם. על פי הנטען, רכש העורר בתאריך 17.09.02 מאחר, סם מסוכן מסוג הרואין, במשקל כולל של 45 גרם נטו. ועוד נטען בכתב האישום, כי העורר ביקש מאמו (הנאשמת עמו) להחזיק את הסם אצלה, ובחיפוש נתפס הסם בתחתוניה.

המשיבה עתרה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, וסגנית הנשיא המלומדת של בית משפט קמא (השופטת ש. סירוטה) נעתרה לבקשה, ובכך עוסק הערר שבפני.

אין חולקין כי בידי המשיבה ראיות להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום, וראיות אלו מתבססות, בראש ובראשונה, על הודאתם של המשיב ואמו. אין גם חולקין כי בנסיבות הנטענות קמה עילת מעצר, והשאלה היא איפוא אם קיימת דרך אחרת להשיג את מטרות המעצר שלא תהיה כרוכה בשלילת חירותו של העורר.

על שאלה זו השיב בית משפט קמא בשלילה, ובדין נהג כך. לעורר הרשעות רבות בתחום הסמים בגינן נשא גם בעונשי מאסר. לאחרונה הורשע בתאריך 8.11.95, ומאז אמנם חלה הפוגה מסוימת, אך לפני כשנה, כך על פי גרסתו, חזר העורר להשתמש בסמים. אך לא רק הרשעותיו הקודמות של העורר מחייבות את שלילת חירותו, אלא העובדה שברשותו נתפסה כמות גדולה מאד של סם מסוכן, דבר המלמד על כך שלעורר מוכרים מקורות הסם. יותר מכך, הסם היה ארוז ב36- אריזות נפרדות, ועל רקע זה אינני מוכן לשלול בשלב זה של ההליכים את האפשרות כי הסם נועד להפצה.

העולה מהאמור הוא, שעשיית שימוש בחלופת מעצר בעניינו של העורר, לא יהיה בה די לבטל את מסוכנתו, והוא עלול להמשיך ולחטוא בתחום זה גם ממקום החלופה המוצעת.

פסיקתו של בית משפט זה הדגישה וחזרה והדגישה את הצורך להלחם בשרשרת הפצת הסם על כל חלקיה, וככלל ראוי לעצור את המעורבים בכך עד תום ההליכים. לא מצאתי כי הוכחה עילה לנהוג אחרת בעניינו של עורר זה, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.