בש"פ 8120/04 אסמעיל אבו ענזה נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום המייחס לו עבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, חבלה בכוונה מחמירה והסתייעות ברכב לביצוע פשע. לפי הנטען באישום הראשון, בתמצית, הסיע העורר תשעה תושבים של הרשות הפלסטינית (להלן – "הרשות"), שלא היה ברשותם אישור כניסה לישראל, בידיעה שהם תושבי הרשות ובלי שבדק אם ברשותם אישורי כניסה. לפי הנטען באישום השני, בתמצית, כחודשיים ימים לאחר מכן, תוך כדי הסעתם של שמונה תושבים של הרשות, לא ציית העורר להוראותיהם של שוטרים לעצור, נמלט במהירות ברכבו, לא ציית לתמרורים ולהוראותיהם של שוטרים שאותתו לו לעצור במחסום משטרתי, ואחרי שרכבו נעצר נמלט ברגליו מן המקום. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט א' ואגו), בהחלטתו מיום 24.8.04, ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

העורר עורר על ההחלטה.

2.בהודעת הערר ובטיעוניו לפני טוען בא כוח העורר כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספיק לנסיבותיו האישיות של העורר, שהוא צעיר כבן 23 שנים, נשוי ואב לשניים הסובל ממצוקה כלכלית. עוד טוען הוא כי בית המשפט לא ייחס משקל ראוי לתסקיר קצין המבחן, שבו הומלץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לדבריו הסגיר העורר את עצמו למשטרה בעקבות שכנועים של בני משפחתו וגם מטעם זה יש לאמץ את המלצת שירות המבחן. כמו כן התעלם בית המשפט מתקדימים בהם נקבע, בנסיבות דומות ואף חמורות מאלה, כי יש להסתפק בחלופת מעצר.

3.אין ממש בערר.

למותר להרבות בדברים על הסכנה הגדולה האורבת לציבור כתוצאה מהסעתם של שוהים בלתי חוקיים (ראו רע"פ 5198/01 טלעת ח'טיב נ' מדינת ישראל

פ"ד נו(1) 769) ועל חומרת העונשים שיש לגזור על העבריינים. אמרתי שם:

"כי דברו של המחוקק וקולם של הפיגועים מחייבים את בתי המשפט לאחוז היום באמות מידה עונשיות מחמירות יותר מאלה שבהן החזיקו, לפעמים, בעבר. דברים אמורים במעשי עבירה העלולים להוליד מעשי זוועה נוראים ועל התגובה העונשית להיות חמורה וקשה. אם לא עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן הישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו - עונש מאסר לריצוי בפועל, בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות."

העורר חזר על מעשיו ולא למד לקח אחרי שנתפס בעבירה כזאת ושוחרר. הוא אף הגדיל לעשות בכך שעבר עבירות נוספות שפורטו לעיל, שכל אחת ואחת מהן מעידה על מסוכנותו וכן על החשש שלא יקיים את תנאי השחרור וימלט מן הדין (על עבירות כאלה כמקימות עילה למעצר ראו בש"פ 4768/03 חאפז אלקורען נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). דינו להעצר עד תום ההליכים ואין בנסיבותיו האישיות, ואף לא בעובדה שהסגיר את עצמו לידי המשטרה, כדי להטות את הכף לחלופה למעצר.

4. הערר נדחה.