פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
8136/10
בפני:
כבוד השופטת מ' נאור
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשה לגילוי ראייה ב-תפ"ח 1152/07
תאריך הישיבה:
ה' בטבת, תשע"א
(12.12.2010)
בשם המבקש:
עו"ד רות לוין,
עו"ד וסים דראושה
בשם המשיבה:
אין התייצבות בשל השביתה
החלטה
1.
בהליך זה התקיים דיון בלא נוכחות בא כוח המשיבה, לאחר שהדיון נדחה שוב ושוב עקב שביתת הפרקליטים. הסניגוריה הציבורית הגישה בקשה שכותרתה היא "עתירה לגילוי ראיה" במסגרתה ביקשה "להורות כי תעודת החסיון בתיק אינה חלה על תיעוד מהלך חקירתו של המבקש (הנאשם – מ.נ.) ועל כל מידע הנדרש מן העדים ושיכולה להיות לו השלכה ישירה או עקיפה על טענות המבקש בנוגע לקבילות הודאתו או משקלה, לרבות מידע הנדרש לבחינת מהימנות העדים והאינטרס שלהם בהפללת המבקש, הנגישות שלהם למידע המבוקש, ופרטים בעזרתם ניתן להשוות בין העדויות ולחילופין מתבקש בית המשפט הנכבד להורות על הסרת החסיון מעל למידע האמור".
2.
המבקש עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע. מיוחסות לו עבירות שונות שעניינן בטחון המדינה. שר הבטחון חתם ביום 1.2.2009 על תעודת חסיון בזו הלשון:
" תעודה בדבר ראיות חסויות
בתוקף סמכותי לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, ולאחר שעיינתי בהמלצת שירות הביטחון הכללי מיום 26 בינואר 09' על נספחיה, הנני מביע בזאת את דעתי, כי מסירת ראיות ופרטי מידע הנוגע לנאשם בכתב האישום הנ"ל כמפורט להלן, עלולה לפגוע בביטחון המדינה:
1.
מקורות המידע של שירות הביטחון הכללי לרבות כל פרט ו/או תוכן המידע שיש בו כדי לחשפם.
2.
א.
שיטות ודרכי פעולה, פעילות מצבעית, נהלי עבודה, ודרכי השגת מידע של שירות הביטחון הכללי, ככל שהם מתייחסים לאיסוף מידע מחוץ ובמסגרת חקירה, לרבות תוכן מידע העלול להביא לחשיפת שיטות ונהלים אלה.
ב.
אמצעים טכניים של שירות הביטחון הכללי להשגת חומר מודיעיני וחומר חקירה, לרבות החומר אשר נאסף באמצעים אלה.
3.
תפקידים, שמות ומשימות של עובדי שירות הביטחון הכללי לרבות כל פרט אחר שיש בו כדי לגלות או לחשוף בדרך כלשהי את וחותם.
4.
רשימת החומר והמידע החוסים תחת תעדוה זו, לרבות כל פרט מזהה לגביהם ו/או אשר יש בו כדי להעיד על מהותו, היקפו וכמותו של החומר החסוי ולמעט העובדה כי מדובר במידע מודיעיני וחומר חקירה חסוי.
5.
החסיון אינו חל על מידע מחקירת הנאשם וחקירת עדי התביעה, המגלם פוטנציאל לטענות פסול .
1.2.09
__________
תאריך
אהוד ברק,
שר הביטחון
3.
ביום 20.5.2009 הוגשה לבית משפט זה הבקשה הראשונה להסרת החסיון, בבקשה צוין כי התיק נגד המבקש מבוסס רובו ככולו על הודאת המבקש בחקירה במשטרה, וכי יתכן והמודיע נגדו נמצא ביחסים רעועים עם המבקש, או שהוא מחפש להתנקם בו. הבקשה לגילוי ראיה נדונה בפני השופט דנציגר. בדיון הבהיר בא כוח המבקש, עו"ד דראושה, כי קו ההגנה אותו עתיד המבקש להוביל בתיק העיקרי, הוא, כי הודאותיו בביצוע חלק מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום הן הודאות שווא וכי יתכן שבראיות החסויות יהיה כדי לבסס קו הגנה זה. בית המשפט עיין בראיות החסויות וקבע כי מעיון בחומר החקירה ובשים לב לקו ההגנה אותו הציג לפניו הסניגור - אין בראיות החסויות שנמסרו לעיונו כדי לסייע בהגנתו של העותר (בש"פ 4332/09 סמירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.6.2009, צורף כנספח לעתירה)).
4.
לכאורה, בהחלטתו של השופט דנציגר, ובהעדר (ככל הידוע) חומר ראיות נוסף – נושא אליו אשוב בסיום החלטתי – לא היה מקום לפניה נוספת לבית משפט זה (ראו והשוו, לעניין פניה בעניין עיון בחומר החקירה להחלטתי ב-בש"פ 8218/10 מדינת ישראל נ' פלוני , וההחלטות הנזכרות בפיסקה 20 שם (לא פורסם, 18.11.2010).
מה בכל זאת מביא את המבקש שוב לפתחו של בית משפט זה אם אכן היקף החומר החסוי לא השתנה?
5.
בבית המשפט המחוזי נטען כי הופעלו נגד המבקש, על ידי מי שלדבריו הם מדובבים, אמצעי חקירה פסולים, ובכלל זה איומים, מה שהביא אותו להודאת שווא. לשם קיצור יכונו מי שהמבקש קורא להם בשם זה "המדובבים" או "המדובב". בעקבות טענות אלה בחרה המדינה להעיד שני עדים מטעמה במסגרת משפט הזוטא: חוקר שב"כ, ואדם נוסף, שלטענת המבקש הוא מדובב, ואילו המדינה לא היתה מוכנה לומר אלא שאין הוא איש מרות. הסניגורים מפרטים כי ההגנה ביקשה לקבל לידיה את חומר החקירה המתעד את פעולות המדובב ורעיו במהלך החקירה. המדינה התנגדה לכך, וכן התנגדה לשאלות רבות שהוצגו במהלך עדותו של המדובב ושל חוקר השב"כ. בין השאר היו שאלות על כך שלמדובב היה אינטרס שהנאשם יופלל. במהלך חקירתו של המדובב ניתנה החלטה:
"היות וגם ההרכב כפוף לחסיון, לכאורה, ולא ניתן להכריע לגוף ההתנגדויות , ההתנגדויות תירשמנה והסניגור יוכל, במידה וירצה, להגיש עתירה חדשה לביהמ"ש העליון ולבקש לקבל את החומר הרלוונטי לטענתו, או את התשובות המבוקשות ."
ובסיום חקירת המדובב נרשמו הדברים הבאים:
" העד ממשיך :
ש.
אחרי שאתה מסיים את אותו מפגש ספציפי עם הנאשם, אתה היית מעדכן את חוקר השב"כ לגבי העובדה שהנאשם הודה סוף סוף.
התובע :
מתנגד לשאלה.
הסניגור :
בשלב הזה סיימתי את החקירה הנגדית שלי, בכפוף להחלטת ביהמ"ש העליון.
החלטה
היות וישנה מחלוקת בשאלה אם מדובר בחומר החוסה תחת החיסיון או שמדובר בחומר המגלם פוטנציאל לטענות פסול, ועל כן הוא מוחרג מהחיסיון, והיות והייתה הסכמה כי ההחלטה בעניין זה רצוי שתינתן על ידי ביהמ"ש העליון, אשר הוא היחיד אשר יכול לעיין בחומר הראיות החסוי , אנו נעתרים לבקשת הסניגור, וחקירתו של העד תופסק בשלב זה על מנת שיוכל לפנות לביהמ"ש העליון בעתירה מתאימה.
רשמנו בפנינו את בקשתו לזמן את העד פעם נוספת, במידה והחלטת ביהמ"ש העליון, תצדיק זאת."
בעקבות החלטות אלה הגיעו הצדדים שוב לפתחו של בית משפט זה. נראה כי הדבר נעשה על דעת ההגנה, הפרקליטים ובית המשפט המחוזי כאחת.
דיון והכרעה
6.
בפתח הדברים ראוי להדגיש, כי החלטה זו ניתנת בלא שמיעת טענות מטעם המדינה, בשל שביתת הפרקליטים. נקודת המוצא לדיון היא החלטתו הנזכרת של השופט דנציגר שעבר על הראיות החסויות ולא מצא בהן דבר שיכול לסייע למבקש בהגנתו. תחת הכותרת של "עתירה לגילוי ראיה" מבקשים הסניגורים, למעשה, להורות לעדים לענות על שאלות. לדעתי, לא זו הדרך. הכרעה בשאלה אם תשובה לשאלה שהוצגה חוסה תחת החסיון או שהיא בגדר החריג לחסיון צריכה להיות מוכרעת בהליך בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט הנדרש לשאלה זו יכול לקבל הסברים גם במעמד צד אחד. ובמידת הצורך – בניגוד לדעה העולה מן ההחלטות – לעיין בחומר לצורך מתן ההחלטה. מה שאין בית המשפט מוסמך לגבי חסיון לטובת בטחון המדינה הוא להורות על גילוי חומר החוסה תחת כנפי החסיון. בדיון הוצגו לי החלטות של הרכבים אחרים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (החלטת הרכב סגן הנשיא אזולאי והשופטים זלוצ'ובר ורז-לוי מיום 13.9.2010 ב-תפ"ח 1168/08; החלטת הרכב השופטים אבידע, ברנט וטובי מיום 7.9.2010 ב-תפ"ח 1085/07). מבלי להיכנס לפרטי ההחלטות הנזכרות, העשויות להגיע בעתיד לפתחו של בית משפט זה, אומר כללית כי מקובלת עלי העמדה העקרונית המובאת בהחלטות אלה, לפיה על בית המשפט היושב לדין לדון ולהכריע בשאלה אם התשובה לשאלה הנשאלת נופלת תחת החסיון או תחת החריג (ראו והשוו לגבי חסיון לטובת הציבור בש"פ 3447/96 מדינת ישראל נ' אזולאי פ"ד נ(3)309, 317 (1996)). לעתים, התשובה לשאלה זו ברורה מאליה. לעתים יש צורך בטענות, וגם בהסברים במעמד צד אחד. מכל מקום הפסקת החקירה של עדים כדי שבית משפט זה יחליט אם יש מקום לחייבם לענות על שאלות, יש בה כדי להפוך את הדיונים בתיקים בעבירות בטחון לבלתי ניתנים לסיום. אכן, בית המשפט המחוזי אינו מוסמך להורות על גילוי ראיה חסויה מטעמי בטחון, אך הוא מוסמך לבחון האם התשובה המתבקשת נופלת בגדר החסיון או שהיא נופלת בגדר החריג לו. העברת המחלוקת של הכרעה בהתנגדויות לבית משפט זה תקטע את ניהול ההליך (כפי שארע כאן) ואינה נחוצה.
7.
ולסיום: למיטב ידיעתי – ולהגנה אין מידע אחר – לא נוספו ראיות בתיק מאז החלטתו של השופט דנציגר. אם טעות בידי – תגלה המדינה תוך 10 ימים מסיום השביתה את הדבר לסניגורים, שיוכלו לשוב ולבקש עיון חוזר. בהנחה שאכן אין חומר ראיות חדש, אין מקום להגיש שוב עתירה לגילוי ראיה. תוכן הבקשה שלפני, כפי שצוטט בתחילת הדברים, איננו בגדר בקשה לגילוי ראיה, למרות כותרת הבקשה, אלא בקשה להכרעה בהתנגדויות.
8.
בכפוף לאמור בהחלטה זו, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ה' טבת, תשע"א (12.12.2010).
ש ו פ ט ת