בש"פ 8153/00 דראושה תאופיק נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום בת.פ. 5706/00, לפיו הואשם בעבירות של התפרעות וניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. ביחד עם כתב האישום הוגשה נגד העורר בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים. הבקשה למעצר עד תום ההליכים נשמעה לראשונה בפני כבוד השופט אזולאי, והוא הורה לשחרר את העורר בתנאים. המדינה הגישה ערר על ההחלטה. הערר התקבל על-ידי השופט ממן שהורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר שנשמעה על-ידי כב' השופט אזולאי. הבקשה נדחתה על ידו. על כך הוגש ערר לבית המשפט המחוזי שנשמע על-ידי כבוד השופט בן-דוד שהחליט ב9.11.00- לדחותו ולהשאיר את העורר במעצר עד תום ההליכים.

על החלטתו של כבוד השופט מ' בן-דוד, הוגש הערר שבפנינו.

2.כתב האישום מייחס לעורר השתתפות בהתפרעות המונית בנצרת ביום 3.10.00, בה הושלכו על ידי המתפרעים אבנים לעבר רכבים חולפים, הובערו צמיגים ונחסמו כבישים לתנועה. כמו כן נזרקו אבנים לעבר שוטרים שהגיעו למקום כדי להשליט חוק וסדר.

3.בישיבה מיום 16.11.00 טען הסניגור כי מטעם התביעה הודיעוהו כי במהלך ראיון עדי תביעה נמסרו פרטים נוספים שטרם נמסרו לו ולפיכך ניתנה החלטתי מיום 16.11.00 לאפשר לסניגור לעיין בחומר ולכלכל צעדיו בהתאם. בעקבות זאת הודיע הסניגור לבית משפט זה ב20.11.00-, כי הוא מבקש ליתן החלטה על פי החומר שבפני.

4.הסניגור המלומד טוען אך ורק לחלופת מעצר. הסניגור מאשר כי העורר הודה במשטרה בזריקת אבן, שלטענתו, לא פגעה, אולם הוא מדגיש כי שני אחיו הקטינים, שפער הגילים בינו לבינם אינו רב, שוחררו בתנאים ואין סיבה שלא לנהוג באותו אופן בעורר, באשר השלושה נקלעו - לטענתו - באופן תמים להתפרעות של קבוצת צעירים שהשליכו אבנים. העורר התקבל ללימודי רפואה, הלימודים החלו ונגרם לו נזק רב. המשפחה נורמטיבית ואין לו עבר פלילי.

5.נוכחותו של העורר במקום ההתפרעות בלווית שני אחיו הצעירים ממנו והודאתו בזריקת אבן שלטענתו לא פגעה, מצביעות במידת סבירות גבוהה כי העורר השתתף בהתפרעות ובזריקת אבנים. התופעה הנוראה של התפרעות אזרחים ישראליים בצמתים ובנתיבי תחבורה ברחבי הארץ, תוך יידוי אבנים בכלי רכב, חסימת כבישים, הבערת צמיגים ובהמשך, יידוי אבנים לעבר שוטרים הבאים להשליט חוק וסדר, היא מהחמורות שידענו בשנים האחרונות. התפרעויות אלה, על רקע המצב המדיני והביטחוני ועל רקע יחסי ישראל עם הפלסטינאים, היא תופעה קשה ומדאיגה, אותה יש למגר. רצוי לעשות כן בדרכי שלום ונועם אולם על המשתתפים במעשים כאלה שסופם מי יישורנו, לתת את הדין על מעשיהם.

6.ההליך שבפנינו מקדים את מיצוי הדין עם מי מהמעורבים. בהליך זה של מעצר עד תום הליכים, עלינו לבחון בכל מקרה בו קיימות ראיות לכאורה, אפשרות של חלופת מעצר, שתשיג את תכלית המעצר. לשאלת החלופה יש לתת את הדעת, מצד אחד, לכך שקיימת רגיעה מסוימת בחודש האחרון במעשי האלימות מהסוג האמור ולעברו הנקי של העורר ולאורח חייו הנורמטיבי בחיק משפחה נורמטיבית ומצד שני לשיקולים של טובת הציבור. הסניגור מבקש ללמוד גזירה שווה משחרור אחיו הקטינים של העורר, ששוחררו בתנאים, לשחרור העורר. על כך ייאמר, כי ההבחנה בין בגיר וקטין מוכרת ומובנת ואין בה דופי. הסניגור מבקש לאפשר לעורר להתחיל את לימודי הרפואה. פרוש הדבר כי יש לשחררו להלך חופשי במשך כל שעות היום. בכך נמנעת האפשרות להרחיק את העורר מן הרחוב ולהגבילו בתנועה על מנת למנוע ממנו לחזור על מעשיו ולהוות סיכון לשלום הציבור (ראה החלטתי בבש"פ 8151/00 מיום 20.11.00, השונה - בין היתר - בכך, מענייננו). לפיכך, נראה, כי אין המקרה מתאים לחלופה המבוקשת. במצב דברים זה, דין הערר להידחות והוא נדחה בזה.

8.אם משפטו של העורר יתמשך יתר על המידה, ואם יהיה בידי העורר להציע חלופה שתענה על האמור, יוכל הוא לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לשקול חלופה הולמת.