פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"פ
8155/08 - א'
בפני:
כבוד הרשמת
גאולה לוין
המבקשים:
1. י.א.מ שירותי אבטחה ,אחזקה וניקיון 1996 בע"מ
2. י.א. מ שירותי אבטחה וניקיון בע"מ
3. שלמה לוי
4. יוסף לוי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל - מע"מ ת"א 2
בקשה להארכת מועד להגשת בר"ע
החלטה
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור.
1.
המבקשים הועמדו לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירות לפי חוק מס ערך מוסף, וזוכו בדין. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו קיבל (ביום 12.5.2008) את ערעור המשיבה על זיכוי המבקשים והתיק הוחזר לבית משפט השלום לגזירת עונשם. במעמד שימוע פסק הדין עתר בא-כוחם של המבקשים למתן רשות ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט המחוזי לא ראה להיענות לבקשה, בהעדר הצדקה למתן רשות ערעור. בית המשפט הוסיף וציין כי "נראה לנו שהשלב הנכון הוא לאחר השלמת ההליך כולו, שהרי התוצאה האופרטיבית של פסק דינינו הינה שהתיק יחזור לבית משפט השלום, ורק כשיושלם ההליך יהיה מקום לבחון את האפשרות למתן רשות ערעור". עניינם של המבקשים חזר איפוא להתברר בבית משפט השלום, שם התקיימו דיונים בעניין העונש במהלך חודש ספטמבר 2008.
2.
הבקשה שלפניי הוגשה ביום 24.9.2008. התבקשה בה הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור עד ליום 30.10.2008. נטען בה כי במעמד הטיעונים לעונש בבית משפט השלום טען בא-כוח המשיבה כי המועד הנכון להגשת בקשה לרשות ערעור הוא תוך 30 ימים ממתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, דבר העומד בניגוד להחלטה של בית המשפט המחוזי. לאור עמדה זו ביקשו המבקשים לדחות את מועד מתן גזר הדין, כדי לאפשר הגשת בקשה להארכת מועד. לדבריהם, הם טעו בתום לב, לאור החלטת בית המשפט המחוזי כי עליהם להמתין עד לגזירת דינם בבית משפט השלום ורק אז לבקש רשות ערעור לבית המשפט העליון. המשיבה מתנגדת לבקשה, בטענה כי המבקשים אינם מציגים טעם כלשהו לאיחור ובטענה כי המ דובר בהליך חסר סיכוי, נוכח "כלל מיצוי ההליכים".
3.
לאחר שעיינתי בעמדות בעלי הדין באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה הוגשה למעלה משלושה חודשים לאחר תום המועד הקבוע בדין להגשת בקשה לרשות ערעור. הכלל הוא כי גם בהליך הפלילי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל. הארכת מועד תינתן רק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)). דומה כי הטעם עליו מבוססת הבקשה הינו פער נטען בין החלטת בית המשפט המחוזי לבין עמדת המשיבה בשאלה מהו המועד הנכון להגשת בקשה לרשות ערעור. לא מצאתי כי הטענה מקימה טעם ממשי מניח את הדעת להארכת מועד. ראשית, ספק בעיני אם אכן קיים ניגוד בין החלטת בית המשפט המחוזי לבין עמדת בא-כוח המשיבה בבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי לא שלל את עצם האפשרות, מבחינת סדרי הדין, לבקש רשות ערעור לבית המשפט העליון בשלב הנוכחי של הדיון. כל שעלה מהחלטתו הוא כי בטרם מוצו ההליכים בערכאות קמא והושלם ההליך כולו, לא יהיה זה נכון לפנות לבית המשפט העליון ולהשיג על פסק הדין המחוזי. אין המ דובר בשלילת עצם האפשרות לבקש רשות ערעור. זו נתונה למבקשים משניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. יחד עם זאת, במסגרת שיקול הדעת האם ליתן רשות ערעור, ניתן משקל רב לעובדה כי טרם מוצו ההליכים בערכאות קמא, ולכן ככלל אין מקום וטעם להבאת העניין לבירור בבית המשפט העליון (ראו, רע"פ 3789/05 מרום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2005) והאסמכתאות המובאות שם). מכאן שאין ניגוד ממשי בין דברי בא-כוח המשיבה על עצם האפשרות להגיש בקשה לרשות ערעור לבין עמדת בית המשפט המחוזי. על רקע זה, לא הובהר פשר הטענה של המבקשים כי טעו בתום לב לאור החלטת בית המשפט המחוזי. טענה זו, שהועלתה בעלמא, אינה מבהירה כלל במה טעו המבקשים וכיצד הטעות סיכלה את הגשת ההליך במועד. שנית, וזה העיקר בעיני, נוכח העובדה כי בפסק הדין המחוזי הדיון בעניינם של המבקשים הוחזר לבית משפט השלום לגזירת העונש, על פני הדברים נראה כי בשלב זה של הדיון סיכוייה של הבקשה לרשות ערעור להתקבל הינם קלושים. מ דובר
בהליך המוגש טרם זמנו, ומבלי שהמבקשים הציגו נימוק כלשהו המצדיק סטייה מהכלל לפיו לא תינתן רשות ערעור בטרם מוצו ההליכים בערכאות קמא.
הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ"ג בתשרי
תשס"ט (22.10.2008).
גאולה לוין
ר ש מ ת