בש"פ 8163/12 שגב אלון נ. מדינת ישראל

1.

ידידים או מכרים של נאשם לוקחים על עצמם לפקח עליו בתקופת משפטו, לאחר שאושר לו לשהות במעצר בית כחלופת מעצר, וחותמים לשם כך על ערבות צד ג' ועל ערבות פיקוח. ההליך מסתיים בהרשעתו של הנאשם, שאף נידון לתקופת מאסר ארוכה, אך בסופו של דבר נמנע הנידון מלהתייצב לריצוי מאסרו. כתוצאה מכך מחולטות ערבויותיהם של המפקחים. האם יש להיעתר לבקשות להפחית משיעור החילוט, בשים לב לטענות שעניינן אי-הבנתם של המפקחים כי מחויבותם נועדה להימשך גם בתקופה שלאחר מתן גזר הדין, כמו גם לטענות הנסבות על מצבם הכלכלי? שאלות אלה הובאו בפני במסגרת ערר זה.

2.

הערר נסב על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 52039-07-10 (השופטים ג' נויטל , מ' יפרח ו- ג' רביד ), לחלט ערבויות שהעמידו העוררים אשר שימשו כמפקחים על נאשם ששוחרר לחלופת מעצר, ולשלם מכוחן סכום של

50,000 שקל, כל אחד. כל זאת, לאחר שהנאשם אשר הורשע והושת עליו עונש מאסר (ולכן יכונה להלן: הנידון ) נמנע מלהתייצב לריצוי עונשו.

3.

נגד הנידון הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של מעשה סדום בנסיבות של אינוס, מעשה מגונה וכליאת שווא. לצד הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של הנידון עד לתום ההליכים נגדו. במסגרת הליכי המעצר שוחרר הנידון למעצר בית בתנאים מגבילים שכללו פיקוח של שלושה ערבים, הפקדה במזומן של 10,000 שקל, ערבות עצמית וערבות צד ג' בסך 30,000 שקל כל אחת, וכן ערבות פיקוח של כל אחד מן המפקחים בסך של 50,000 שקל כל אחד. העוררים וכן אדם נוסף שעניינו

אינו מונח לפני נקבעו להיות מפקחיו של הנידון, וכל אחד מהם חתם על כתב ערבות בסך 80,000 שקל להבטחת התחייבויותיו של הנידון ולהבטחת מילוי מלאכת הפיקוח שהוטלה עליהם (החלטת השופט צ' קאפח , מיום 17.10.2010, ב-מ"ת 51872-07-10). ענייננו שלנו נוגע לחילוטן של ערבות הפיקוח וערבות צד ג' של העוררים, וזאת בנסיבות שבהן הנידון הפר את תנאי השחרור ונמנע, כאמור לעיל, מלהתייצב לתחילת ריצוי עונשו.

4.

ביום 16.11.2011, בתום פרשת התביעה, הודה הנידון בעובדות כתב אישום במסגרת הסדר טיעון והורשע בביצוע עבירות של מעשה סדום בנסיבות של אינוס וכן במעשים מגונים. בתאריך 25.3.2012 נגזר דינו של הנידון והושת עליו עונש מאסר בפועל של תשע שנים וחצי, מאסר על תנאי, קנס וכן פיצוי למתלונן. במועד מתן גזר הדין ביקש הנידון שעונשו יעוכב על מנת שיתאפשר לו לעבור הליך מיון בשירות בתי הסוהר בטרם קליטתו לריצוי עונשו. בקשתו נתקבלה ומאסרו עוכב עד ליום 8.4.2012, תוך קביעת שורה של תנאים להבטחת התייצבותו. תנאים אלה כללו ערבות צד ג' נוספת (תנאי שבגינו חתמה אחותו של הנידון על ערבות צד ג' משלימה בסך 120,000 שקל); וכן את המשכו של מעצר הבית שבו היה נתון הנידון "בתנאים שנקבעו על ידי בית המשפט בשעתו, תוך המשך חובת הפיקוח 24 שעות ביממה על ידי הערבים שנקבע בהחלטת בית המשפט בהליך המעצרים".

5.

דא עקא, נכונותו של בית המשפט קמא לבוא לקראת הנידון בכל הקשור לעיכוב ביצועו של העונש נכזבה. הנידון לא התייצב להליך המיון בשירות בתי הסוהר ואף לא הגיע למזכירות בית המשפט ביום 8.4.2012 לשם תחילת ריצוי עונשו. עובדה זו נודעה למשיבה אך ביום 25.4.2012, ובעקבותיה הגישה המשיבה בקשה למעצרו המיידי של הנידון ולחילוט ערבויותיו. בחודש יולי 2012, ולאחר ניסיונות רבים שכשלו באיתורו, נעצר הנידון בעיר טבריה, ככל הנראה כשהוא מטריד ילדים (אם כי עובדה זו לא הובהרה עד תומה).

6.

ביום 3.7.2012 הורה בית המשפט קמא על חילוט מלוא הערבויות האישיות שהופקדו על ידי הנידון, וביום 17.7.2012 קיים דיון בבקשת המשיבה לחלט את הערבויות הנוספות, לרבות אלה של העוררים 2-1.

7.

העוררים ייצגו את עצמם במהלך הדיון וטענו להגנתם שאין כל יסוד לבקשה לחלט את ערבותם. לטענתם, הם נטלו על עצמם התחייבות שנועדה לחול במהלך משפטו של הנידון; לעומת זאת, לטענתם, הם לא הסכימו לערוב ולא ערבו להתייצבותו של הנידון לריצוי עונש המאסר, ואף מעולם לא נשאלו בעניין זה. הם טענו שנכונותם לערוב למילוי תנאיו של מעצר הבית נסמכה על ההנחה שהנידון הינו חף מפשע. משהורשע, השתנו מבחינתם הנסיבות באופן שאינו מאפשר "לייבא" עוד את הסכמתם מראשית ההליך אל סופו. לבסוף, טענו העוררים כי כלל לא ידעו שריצוי עונשו של הנידון עוכב על ידי בית המשפט וכי נקבע שבינתיים ימשיכו לחול עליו אותם תנאים של מעצר הבית עד למועד התייצבותו בבית המשפט לשם ריצוי עונשו.

8.

מנגד, נטען מטעם המדינה כי סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), המסדיר את נושא הערבות, מלמד כי התייצבות במועד לריצוי מאסר הינה אחד מהתנאים המנדטוריים שהערבות נועדה להבטיח. מטעם זה, נטען שהערבות שנתנו העוררים הוסיפה לעמוד בתוקפה כל עוד הנידון לא התייצב לנשיאת עונשו. כמו-כן, עמד בא-כוח המדינה על מחדלם הבוטה של העוררים במילוי חובותיהם – בהתחשב בכך שלא דיווחו לבית המשפט, למשטרה או לפרקליטות על אי-הימצאותו של הנידון במעצר בית. הוא הוסיף וטען כי במובנים מסוימים הם אף הכשילו את מאמצי האיתור, שכן הכתובת שנמסרה ככתובת מעצר הבית, ואליה הגיעו השוטרים, התבררה ככתובת פיקטיבית.

9.

ביום 10.10.2012 הורה בית המשפט קמא על חילוט ערבויות בהיקף של 200,000 שקל, וחילק חיוב זה שווה בשווה בין שני העוררים, המפקח הנוסף ואחותו של הנידון. כאמור, בפני נמצא אך עניינם של שניים מתוך הארבעה, הם העוררים.

10.

בהחלטתו המפורטת עמד בית המשפט קמא על ההלכות שיצאו לפני בית משפט זה בעניין ערבויות, ולפיהן הוראת סעיף 48 לחוק המעצרים חלה מניה וביה גם על הבטחת התייצבותו של נידון לריצוי עונשו. בהקשר זה, קבע בית המשפט קמא כי כל עוד כתב הערבות מנוסח באופן כללי – כמו במקרה דנן – חלה עליו הוראתו המנדטורית של סעיף 48(א) רישא לחוק המעצרים. בהמשך הדברים, דחה בית המשפט קמא גם את טענת העוררים כי גזר הדין יצר מבחינתם שינוי נסיבות, וסמך את הכרעתו זו הן על אדנים משפטיים עקרוניים והן על אדנים פרטניים הנוגעים לנסיבות המקרה. כך, למשל, ציין בית המשפט קמא כי העוררים ידעו שהנידון הודה במיוחס לו בכתב האישום, אגב אישור הסדר הטיעון, עוד בחודש נובמבר 2011. על כן, ברי כי ידעו כבר באותו מועד שאינו חף מפשע, וככל שחפצו לסגת מן ההתחייבויות שנטלו על עצמם, היה עליהם לבקש זאת בהליך מסודר מבעוד מועד.

11.

בית המשפט קמא הצביע על כך שההפרות המיוחסות לעוררים הן מהותיות. חובת הפיקוח במקרה זה, בהתחשב בנסיבותיו של הנידון ובאישומים שיוחסו לו, היתה אמורה להיות רצופה והדוקה – ולהתפרס על פני כל 24 שעות היממה. עוד נקבע כי העוררים היו מודעים לסכנה הנשקפת לציבור מן הנידון וכי לא היתה להם כל סיבה להניח שעיכוב ביצועו של העונש ישנה כהוא זה מחובת הפיקוח המוטלת עליהם, בהתאם להתחייבותם. לבסוף, בבחינת למעלה מן הצורך, נדרש בית המשפט קמא באריכות לטענת העוררים כי לא ידעו שתנאי המעצר והפיקוח שהושתו על הנידון נותרו בתוקפם כדי להבטיח את התייצבותו לריצוי העונש. טענה זו נדחתה במישור העובדתי, בהסתמך על שורה של נסיבות ששימשו לסתירת טענותיהם של העוררים.

12.

כמוזכר לעיל, בית המשפט קמא הורה לחלט סכום של 50,000 שקל מערבותו של כל אחד מן הערבים, וקבע שסכום זה ישולם בחמישה תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 14.10.2012. בית המשפט קמא אף סבר שאין להבחין בין הערבים לעניין חלוקת הסכום ביניהם, חרף הערבות הגבוהה יותר שנטלה על עצמה אחות הנידון, מאחר שהיה זה מחדלם של המפקחים אשר תרם במישרין להפעלת הערבות מלכתחילה.

13.

הערר שבפני מכוון נגד החלטה זו. בהודעת הערר שהגישו, זו הפעם באמצעות עורך-דין, חזרו העוררים על עיקרי טענותיהם. העוררים עומדים על כך שלא היו נוכחים בעת מתן גזר הדין בעניינו של הנידון, וכי מעולם לא נתנו את הסכמתם לפקח עליו בתקופה שבה עוכב ביצוע עונשו. לחלופין, העוררים מבקשים כי יופחת סכום החילוט, בשים לב לעובדה שאחות הנידון נכחה בעת שימוע גזר הדין, חתמה על ערבות משלימה בסכום גבוה יותר מזה שהם היו נכונים לערוב לו, והסכימה לעשות כן בשלב מכריע זה של ההליך. הם הוסיפו והצביעו על מצבם הכלכלי הקשה, כמי שפרנסתם מצויה בצמצום – העורר 1 החל לעבוד כבלן ואילו העורר 2 הוא אברך שאינו עובד למחייתו כלל.

14.

המשיבה מצידה התנגדה לערר וסמכה ידיה על קביעותיו המשפטיות של בית המשפט קמא, כמו גם על קביעותיו העובדתיות בעניין ידיעתם של העוררים על המשך תחולתם של תנאי הפיקוח ומעצר הבית בתקופה שבה עוכב ביצוע העונש.

15.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים בכתב, ובתום שמיעת טיעוניהם על-פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות, בעיקרו. ערבויותיהם של העוררים היו שתיים: האחת – ערבות צד ג' לשם הבטחת מילוי התחייבויותיו של הנידון; השנייה – ערבות פיקוח לשם הבטחת מילוי התחייבויותיהם כמפקחים, ובכלל זה: התחייבות להתגורר יחד עם הנידון, הם ולא איש בלתם; התחייבות לפקח ולהודיע למשטרה על כל הפרה; וכן התחייבות "למנוע כל מפגש בינו לבין בחורים צעירים או קטינים" (עמ' 14-13 לפרוטוקול הדיון מיום 17.10.2010 במ"ת 51972-07-10). כפי שיפורט להלן, הפרו העוררים כל אחת ואחת מהתחייבויותיהם אלה.

16.

סעיף 48(א) לחוק המעצרים מורה כדלקמן:

" שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאת עונשו, בכל מועד שיידרש, וכן שיימנע מלשבש הליכי משפט".

כפי שנקבע בבש"פ 4348/99 ארוך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.11.1999) (להלן: עניין ארוך ), התייצבות הנידון לנשיאת עונשו הינה אחד מן התנאים המנדטוריים הקבועים בסעיף 48(א) רישא. לפיכך, הוא חל "באופן אוטומטי על כל 'כתב ערובה' הנחתם במסגרת שחרור בערובה... על כן יש לקרוא אל תוך החלטת בית המשפט את הוראה סעיף 48(א) רישא, באופן שזו מהווה חלק אינטגרלי מהחלטת בית המשפט" ( שם , בפסקה 5). ברי אפוא כי הערבות שעליה חתמו העוררים נועדה גם להבטחת התייצבותו של הנידון לריצוי עונשו. נוסחו הכללי ביותר של כתב הערבות עליו חתמו העוררים תומך אף הוא בהחלתה של הוראת סעיף 48(א) רישא לחוק המעצרים על עניינם. בהחלטה בעניין ארוך בית המשפט הוסיף וקבע כי גזירת דינו של הנידון אינה נחשבת לשינוי נסיבות המביא לפקיעת ערבותם ( שם , בפסקה 6). על כך יש להוסיף, כי ערב המבקש לבטל את ערבותו מחויב לעשות כן בהתאם להוראת סעיף 50 לחוק המעצרים, פנייה שלא נעשתה בענייננו.

17.

למעשה, העוררים השליכו את עיקר יהבם על טענות עובדתיות, לפיהן כלל לא ידעו על כך שבית המשפט קמא עיכב את ביצוע עונשו של הנידון והחיל עליו את תנאי מעצר הבית שנקבעו בעניינו. במלים אחרות, העוררים טוענים כי לא ידעו שעליהם להמשיך ולפקח על העורר מיום שימוע גזר דינו ועד למועד התייצבותו לריצוי עונשו. טענות אלו נדחו כאמור על ידי בית המשפט קמא, בין היתר, על יסוד קביעת ממצאי עובדה ומהימנות (ראו בפרט פסקה 10 להחלטת בית המשפט קמא). בממצאים אלה לא מצאתי להתערב.

18.

חשוב לומר: התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם המדיניות המשפטית הראויה. בין התכליות הבולטות של חילוט ערבויות של צדדים שלישיים, ולא כל שכן מפקחים, בולטת התכלית ההרתעתית. מן ההיבט של הרתעה אישית, האפשרות של חילוט מדרבנת את הערב לא לזנוח את מחויבויותיו. מן ההיבט של הרתעת הרבים, שמבחינות מסוימות חשובה אף יותר, בהקשר זה, חילוטה של ערבות במקרה של הפרה תורמת להעברת המסר שעניינו חשיבותן של ההתחייבויות שנוטלים על עצמם מי שמסכימים לפקח על נאשמים ונידונים, ובכך לוקחים על עצמם להגן על הציבור מפני מי שחלה לגביהם חזקת מסוכנות. רק כך יפנימו המפקחים את כובד האחריות הכרוך בתפקידם ואת ההשלכות האישיות הנובעות מהפניית עורף לתפקידם זה. ניתן להוסיף ולומר כי האפשרות של חילוט הערבות תורמת להכוונת התנהגותם של הנאשמים עצמם. יידעו כל נאשם או נידון, המתעתד להפר את תנאי שחרורו, כי במעשיו הוא עתיד לפגוע באנשים קרובים לו אשר הסכימו לערוב לו.

19.

זאת ועוד: התחייבות המפקחים אינה ערבות גרידא. יש לזכור שההתחייבות לביצוע הפיקוח, והערבות שבצידה, ניתנת בפני בית המשפט הדן בתנאי שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר. בית המשפט בוחן האם ניתן לתת במפקחים אמון, בין היתר, בסיועו של שירות המבחן. חובותיו של המפקח אינן מתמצות אך במישור יחסיו מול המשטרה, התביעה או בית המשפט. חובתו העיקרית הינה כלפי הציבור בכללותו. רצונו של המפקח לסייע לנאשם לשהות בחלופת מעצר מידתית ונוחה יותר מזו שמציע בית האסורים אינה עומדת לבדה. ניצבת בצידה החובה המשפטית והמוסרית לשמור על שלום הציבור מפניו של הנאשם או הנידון. האפשרות להקל על הנאשם או הנידון מקימה לצידה חובה לשמור מפניו.

20.

העניין שבפני ממחיש דברים אלה היטב. הנידון הורשע במסגרת הסדר טיעון במעשה סדום ובמעשים מגונים. העוררים שלפנינו היו מודעים היטב לחומרת המעשים המיוחסים לנידון, ומתוך מודעות מלאה, נטלו על עצמם לפקח עליו במשך 24 שעות ולוודא שלא יתקרב לנערים או ילדים. חרף זאת, גילו העוררים אדישות במקרה הטוב, וחוסר אכפתיות במקרה הרע, בכל הקשור לחובות הפיקוח שנטלו על עצמם ולסכנה הנשקפת לציבור אם יפרו חובה זו. ואכן, מהחלטת בית המשפט המחוזי עולה כי הסיכון שבגינו נדרשה חובת הפיקוח כמעט והתממש, בהתחשב בנסיבות שבהן נעצר הנידון בסופו של דבר.

21.

מלאכת הפיקוח, בוודאי כזו הכרוכה בפיקוח מתמיד לאורך כל שעות היממה, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענות בדבר אי-ידיעה או חוסר מודעות למעשיו של המפוקח, כפי שהעלו העוררים שלפני. העוררים, שבידיהם הופקדה האחריות לשמירת שלום הציבור, צריכים היו לדעת היכן מצוי הנידון בכל רגע נתון. היה עליהם לעקוב מקרוב אחר התקדמות ההליך הפלילי בעניינו של הנידון ולבחון מתי הוא בא אל סופו, וזאת כדי שידעו מתי עליהם להעביר את הנידון מחזקתם אל חזקתן של רשויות אכיפת החוק ושירות בתי הסוהר. כל זאת הם לא עשו.

22.

ממכלול טעמים אלו, שוכנעתי כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, מכוחה חולטה ערבותם של העוררים, ואף לא בהיקף הסכום המחולט. בא-כוחם של העוררים טען להפעלת העיקרון של "מידתיות" בחילוט הערבויות. אכן, המידתיות היא מידה חשובה גם בהקשר זה. אולם, הדברים אמורים בעיקר בהבחנה בין הפרות קלות לבין הפרות חמורות של תנאי הפיקוח (ראו והשוו: ע"פ 6978/09 מטודי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.3.2010), בפסקאות 12-11). בענייננו, חומרת ההפרה של תנאי הפיקוח זועקת לשמיים, ועל כן, אין מקום להקלה עם העוררים על דרך הפחתה נוספת של הסכום המחולט, כפי שביקשו העוררים.

23.

עם זאת, וכפי שעלה גם במסגרת הדיון שלפני, לא נעלמה מעיני מצוקתם הכלכלית של העוררים, כמו גם ההשלכות הישירות שיש לחילוט הערבות על חייהם האישיים. בנסיבות אלה, החלטתי כי הסכום המחולט בעניינם ישולם בעשרה תשלומים שווים, ולא בחמישה כפי שקבע בית המשפט המחוזי. רכיבי החלטתו האחרים של בית המשפט המחוזי יעמדו על כנם.

24.

בשולי הדברים, ואף כי לא מצאתי לקבל את טענות העוררים בנושא מודעותם להמשך התחולה של הערבות, אני סבורה שמקרים מסוג זה מחדדים את הצורך להבהיר לערבים ולמפקחים "ברחל בתך הקטנה" את היקף התחייבויותיהם, ובכלל זה במישור הזמן; היינו באשר להמשך תחולתן של ההתחייבויות עד להתייצבותו של הנאשם לריצוי עונשו, אם יורשע וייגזר עליו עונש מאסר. כל הבהרה והדגשה בתחום זה אינה יכולה להיחשב מיותרת. חשוב מאד שערבים יידעו ויבינו את היקף ההתחייבויות שהם נוטלים על עצמם, כמו גם את יכולתם הכלכלית לשאת בחילוט הערבות, במקרה של הפרות מצד מי שהם ערבו לו.