בש"פ 8175/12 מרדכי אלבז נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב במסגרת מ"ת 8336-10-12 מיום 22.10.2012 ומיום 1.11.2012 (השופט צ' קאפח ), שבהן נדונה הבקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

ביום 10.10.2012 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו, בשלושה אישומים נפרדים, ביצוע עבירות נשק ועבירות תעבורה שונות. האישום הראשון מתייחס לכך שהעורר ואדם אחר שזהותו אינה ידועה (להלן:

האחר ) רכבו ביום 15.3.2012 על קטנוע שנגנב ימים ספורים קודם לכן, כאשר העורר ישוב מאחורי הנהג. כאשר ניידת סמויה אותתה לרוכבי הקטנוע לעצור, הם פתחו במנוסה, כשהם נוהגים באופן פראי על הכביש ועל המדרכה. במהלך מנוסתם השליכו השניים דבר-מה לתוך חצר בית ספר. השוטרים חזרו על עקבותיהם ומצאו את החפץ המושלך, אשר התגלה כפגז זיקוקים עטוף בנייר (להלן: הפגז ). בגין אירועים אלו יוחסו לעורר עבירות של נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) בצירוף סעיף 144(ג)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); החזקת נשק לפי סעיף 144(א) רישא בצירוף סעיף 144(ג)(3) לחוק העונשין; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (בצוותא חדא) לפי סעיף 275 בצירוף סעיף 29(ב) לחוק העונשין; שיבוש מהלכי חקירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין; ונהיגה בדרך פזיזה ורשלנית (בצוותא חדא) לפי סעיף 338 בצירוף סעיף 29(ב) לחוק העונשין. על-פי האישום השני, העורר, אשר לא החזיק מעולם ברישיון לנהיגת רכב מנועי, נהג ביום 2.7.2012 ברכב מסוג מזדה ברמת גן. בגין אישום זה יוחסו לעורר עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 ונהיגה ללא פוליסת ביטוח תקפה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970. האישום השלישי מייחס לעורר עבירה של שיבוש מהלכי חקירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין, בשל כך שלא התייצב לחקירה בקשר לחשד לביצוע עבירות נשוא האישום השני, שאליה זומן פעמיים.

3.

העורר נעצר ביום 3.10.2012 ומעצרו הוארך מעת לעת על ידי בית משפט השלום בפתח תקווה, עד ליום הגשת כתב האישום. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה נטען כי בידי המשיבה מצויות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. בכל הנוגע לאישום הראשון התבססה המשיבה על דו"ח השוטר מהניידת המשטרתית המפרט את התנהלות המרדף אחר רוכבי הקטנוע; עובדת תפיסתו של הפגז (אשר הושמד לאחר שנסתיימה בדיקתו); טביעות אצבעותיו של העורר על הנייר שבו נעטף הפגז; חוות דעתו של מומחה לפיה יש בכוחו של פגז הזיקוקין שנתפס לגרום לפגיעה גופנית בעת התפוצצותו; ושתיקת העורר במהלך חקירתו. בכל הנוגע לאישום השני התבססה המשיבה על קיומו של דו"ח משטרתי לפיו המשיב נצפה נוהג ברכב במועד הרלבנטי; פלט ממסוף משטרת ישראל לפיו המשיב לא החזיק מעולם ברישיון נהיגה; וכן על התנהלותו של המשיב בחקירותיו, כאשר תחילה הכחיש את המיוחס לו ואילו לאחר עימות עם חומרי החקירה שמר על זכות השתיקה. את האישום השלישי ביססה המשיבה על זיכרון דברים המתעד את זימוניו של העורר לחקירה וזיכרון דברים המתעד את מעצרו.

4.

בהחלטה מיום 14.10.2012 קבע בית-המשפט קמא כי קמה תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום. בית המשפט ציין שהמחלוקת נסבה בעיקרה על קיומן של ראיות לכאורה ביחס לאישום הראשון, ועל כן מיקד את דיונו באישום זה, ובפרט בראיות שעניינן תפיסת הפגז וטביעות אצבעותיו של העורר על הנייר העוטף אותו. בא-כוחו של העורר טען כי ערכן הראייתי של טביעות האצבע הוא זניח, הואיל ואין לשלול את האפשרות שהעורר נגע בנייר לפני שזה שימש לעטיפת הפגז. טענתו זו נדחתה על ידי בית המשפט, אשר עיין בתמונות הפגז העטוף, וקבע שנוכח האופן אשר בו הפגז היה עטוף, יש לראות את עטיפת הנייר כחלק בלתי נפרד ממנו. טענתו של העורר לפיה לא ניתן להוכיח שהחפץ שהושלך לחצר הוא הפגז שנאסף בידי השוטרים בשל פער זמנים בן מספר דקות בין רגע ההשלכה לבין חזרתם של השוטרים לחצר בית הספר, נדחתה אף היא. זאת, הואיל ובחצר בית הספר נמצא חפץ אחד ויחיד, ועל כן הדעת נותנת שהוא אותו החפץ שרוכבי הקטנוע נצפו משליכים לחצר דקות ספורות קודם לכן. נוכח מסקנתו זו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לכתב האישום, הורה בית המשפט על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

5.

במעמד הדיון שהתקיים ביום 1.11.2012 הודיע העורר כי אינו מעוניין בעריכת תסקיר, הואיל ולשיטתו גם בהינתן קיומן של ראיות לכאורה כלל לא קמה נגדו עילת מעצר, ועל כן אין מקום לדון בחלופת מעצר. בהקשר זה הדגיש העורר את משך הזמן הארוך – כ-7 חודשים – שחלף בין מועד האירועים נשוא האישום הראשון לבין המועד שבו העורר נעצר ונחקר בחשד למעורבות בהם.

6.

בהחלטתו מיום 1.11.2012 קבע בית המשפט כי קמה כנגד העורר עילת מעצר, בציינו כי מי שאוחז בידו כלי משחית ומי שנוהג בכלי רכב כאשר אינו מיומן לעשות כן, מעיד בכך על עצמו שהוא מסוכן לציבור. בית המשפט הוסיף וציין כי גם ככל שיש מקום לבוא בטרוניות לרשות החוקרת בשל השיהוי במעצרו של המשיב, אין לדרוש מהציבור לשלם את המחיר על כך. נוכח האמור ובשים לב לסירובו של העורר לדון בחלופות מעצר, הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

7.

הערר שבפני התמקד, בעיקרו של דבר, בקביעתו של בית המשפט קמא באשר לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית. העורר חזר בפניי על הטענה לפיה נייר העטיפה וטביעות האצבע שנמצאו עליו מהוות ראיה אפופה בספקות, שכן הנייר הוא חפץ נייד ושגרתי, שהעורר עשוי היה לגעת בו באקראי בטרם השתמש בו מאן דהוא לעטיפת הפגז. טענה נוספת העלה העורר כנגד השמדתו של הפגז לאחר שנתפס על ידי המשטרה. לטענתו, השמדת הפגז משמיטה את הקרקע מתחת לתשתית הראייתית של המשיבה, הואיל וזו היתה אמורה להיות הראייה העיקרית הקושרת את העורר לעבירות המיוחסות לו. זאת ועוד: לטענת העורר, השמדת הפגז פגעה אנושות בהגנתו, שכן בכך נשללה ממנו האפשרות לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 144(ה) לחוק העונשין, הקובעת כי תעודה החתומה בידי קצין משטרה ומאשרת שחפץ פלוני הוא נשק תשמש ראיה לדבר, כל עוד לא הוכח היפוכו. מחדל חקירתי זה, כך טוען העורר, פגע בהגנתו במידה השומטת את הקרקע מתחת לאישום הראשון כולו. באשר לקיומה של עילת מעצר, העורר שב ומצביע על השיהוי הממושך במעצרו, המלמד לשיטתו על כך שאף המשיבה לא סברה שנשקפת ממנו סכנה לציבור. העורר הוסיף וטען כנגד העובדה שחומר חקירה הנוגע לאישום השני טרם נמסר לו, והוא קיבל הודעה על האפשרות לעיין בו רק עובר לדיון בפני.

8.

באת-כוח המשיבה ביקשה לדחות את הערר. לטענתה, קביעותיו של בית המשפט קמא בכל הנוגע לנייר העטיפה הן מוצדקות בהתחשב באופן שבו נייר העטיפה והפגז היו, בנסיבות העניין, יחידה אחת (טענה שהומחשה באמצעות הצגת תמונות הפגז שהראו כיצד נייר העטיפה היה קשור בחוטים סביב הפגז). השמדתו של הפגז הוסברה בשיקולי בטיחות. בכל הנוגע לחומר החקירה הנוסף נמסר כי הוא נוגע בעניינים שוליים, ומכל מקום, מסירתו התעכבה בשל היבטים של בדיקת חיסיון. היא הוסיפה וציינה כי חומר זה אינו כולל פרטים מהותיים לשאלות שבמחלוקת. באת-כוח המשיבה נדרשה גם לטענת השיהוי שהעלה העורר והצביעה על כך שלאורך מרבית התקופה שחלפה ממועד ביצוע העבירות המיוחסות לעורר באישום הראשון ועד למעצרו לא היו בידי המשטרה ראיות רלוונטיות למעצרו (בשל המתנה לתוצאות הבדיקות של הפגז ועוד).

9.

בתום הדיון הוגש לעיוני, על דעת בא-כוחו של העורר, חומר החקירה בעניינו של העורר. למען הדיוק, אציין שזמן קצר לאחר מכן ביקשה המבקשת לצרף מסמכים נוספים, אשר לדבריה הוצאו בשוגג מתוך תיק החקירה בעניינו של העורר. הואיל ומדובר בראיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא והשמטתן מתיק החקירה נעשתה בשגגה, מצאתי לנכון לקבל את הבקשה.

10.

שקלתי את הדברים והגעתי לכלל דעה כי דין הערר להידחות. עיון בחומר הראיות ובטענות הצדדים מעלה שקיימת בתיק תשתית ראיתית לכאורית להוכחת אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו, בעוצמה שדי בה לצורך החלטה על מעצר עד תום ההליכים.

11.

ביסוד התשתית הראייתית עומדות טביעות אצבעותיו של העורר, אשר נמצאו על הנייר שבו נעטף הפגז. טענותיו של העורר ביחס למשקל שיש לתת לראייה זו, בשל כך שאלה הן טביעות אצבעות שנמצאו על חפץ נייד, להבדיל מחפץ נייח, יתבררו בהליך העיקרי. בשלב זה, די לנו בכך שטביעות אצבעותיו של העורר נמצאו על הנייר העוטף את הפגז, באופן שקושר אותו הן לעבירות הנשק והן לעבירות התעבורה המיוחסות לו באישום הראשון. האפשרות הרחוקה שטביעות האצבע הגיעו לנייר באקראי, אשר תוכל להיבחן כאמור בהליך העיקרי, אינה שוללת קיומו של סיכוי סביר להרשעה. הדברים נאמרים ביתר שאת בשים לב לעובדה שנייר עטיפה הוא מוצר המיועד מטבעו לשימוש חד-פעמי, כך שהאפשרות לפיה עבריין אלמוני השתמש לעטיפת הפגז בנייר לאחר שהעורר כבר נגע בו אינה בעלת סבירות גבוהה. בעניין זה ראוי לציין כי בע"פ 149/12 אלמליח נ' מדינת ישראל (לא פורסם 24.9.2012), הורשע המערער דשם בעבירות של נשיאת נשק, החזקת רכוש חשוד כגנוב ואיומים, על יסוד ראיות דנ"א שנמצאו על גבי נייר הדבק שבאמצעותו חובר רימון יד גנוב לקרטון שהוצמד לדלת של דירת מגורים. כמו-כן, לבחינת התשתית הראייתית בעניין זה יש להוסיף גם את שתיקתו של העורר בחקירתו ואת סירובו לשתף פעולה עם המשטרה. באלה יש כדי לחזק, לפחות בשלב זה של המעצר, את התשתית הראייתית הלכאורית להוכחת אשמתו (ראו למשל בש"פ 7292/12 קמיראת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.2012), בפסקה 9). גם הטענות שעניינן השמדת הפגז מקומן בהליך העיקרי, מאחר שלצורך החלטת המעצר עד תום ההליכים די בקיומן של ראיות לכאורה, דרישה שמקיימת אותה התעודה שהוגשה בעניין זה.

12.

אף באשר לקיומה של עילת מעצר אינני רואה מקום לסטות ממסקנותיו של בית המשפט קמא. עבירות הנשק ועבירות התעבורה המיוחסות לעורר, והנסיבות המתוארות בכתב האישום, מלמדות על מסוכנותו לציבור. המסקנות בעניין זה מקבלות משנה תוקף נוכח עברו הפלילי, הכולל עבירות של נהיגה ברכב ללא רישיון. אף בעיכוב מעצרו של העורר, שלעיקרו ניתנו טעמים טובים על-ידי באת כוח המשיבה, אין כדי להטות את הכף ולשנות מן התוצאה שהגעתי אליה.

13.

אשר על כן, דין הערר להידחות, וההחלטה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נותרת בעינה.