בש"פ 8189/99 מדינת ישראל נ. אדרי מאיר

המשיב 2 (להלן - המשיב) עומד לדין פלילי בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יחד עם נאשמים נוספים, בת.פ. 959/98. על פי כתב האישום, יזמו המשיב וחבריו, שישבו ליד שולחן אחד במסעדה באשקלון, קטטה עם ארבעה סועדים שישבו בשולחן סמוך. במהלך הקטטה הותקפו הסועדים בסכינים, בשברי בקבוק ובאגרופים. הקטטה הסתיימה במותו של אחד הסועדים, ובפציעתם של אחרים.

המשיב הואשם בגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה וברצח בכוונה תחילה. על פי כתב האישום, הכה המשיב את אדוארד שבשוביץ, אחד הסועדים, וגרם לשבר באפו. לאחר מכן, משהבחין המשיב כי המנוח, יאן שבשוביץ ז"ל, מתקרב במטרה לסייע לאחיו, שלף סכין ודקר את המנוח בחזהו דקירה שפגעה בלבו והביאה למותו. בית המשפט המחוזי החליט ביום 16.12.98, בהסכמת המשיב, לעצור את המשיב עד לתום ההליכים נגדו. לאחר מכן שב בית המשפט המחוזי ודן מחדש, באופן מפורט ויסודי, בבקשה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים. בית המשפט קבע כי קיימת תשתית ראייתית הקושרת לכאורה את המשיב למעשים שיוחסו לו בכתב האישום, וכי קמה נגדו עילת מעצר מכוח חוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה-מעצרים], התשנ"ו1996-. בית המשפט שלל את האפשרות לחלופת מעצר נוכח החזקה - אשר לא הופרכה - כי חומרת מעשיו של המשיב מלמדת על הסכנה הרבה הטמונה בשחרורו. לפיכך החליט בית המשפט המחוזי (ביום 22.3.99) לעצור את המשיב עד לתום ההליכים. על החלטה זו הגיש המשיב ערר (בש"פ 2110/99). הערר נדחה (ביום 8.4.99 על ידי השופט ת' אור). ביום 18.8.99 הוארך מעצרו של המשיב בתשעים יום נוספים (על ידי השופטת ד' ביניש). פרשת התביעה נסתיימה ביום 15.9.99, ועדויות המשיבים נשמעו בימים 22.9.99 ו24.10.99-. לאחר מכן נערכו שלוש ישיבות הוכחה נוספות בימים 25.10.99, 27.10.99 ו1.11.99-. ישיבות נוספות נקבעו לימים 24.11.99, 14.12.99 ו19.12.99-.

בדיון שנערך בפני ביום 22.11.99 שבה המדינה וביקשה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. בא-כוח המשיב התנגד לבקשה. לטענתו, המשיב איננו האדם שנשא את הסכין ודקר את המנוח. לדבריו, מצויות בידיו ראיות חדשות שבכוחן להפריך את התשתית הראייתית עליה התבסס בית המשפט המחוזי, ובכוונתו לבקש מבית המשפט המחוזי, בישיבתו ביום 24.11.99, לעכב את המשך המשפט ולפתוח מחדש את החקירה המשטרתית בנושא. לאור טענות אלו, החלטתי בהסכמתו של בא-כוח המשיב לדחות את המשך הדיון בעניינו של המשיב, על מנת לאפשר לו להעלות את טענותיו בפני בית המשפט המחוזי טרם מתן החלטתי בבקשה. במקביל הוריתי, בהסכמתו של בא-כוח המשיב, על המשך מעצרו של המשיב עד לקבלת החלטה אחרת בבקשת המדינה להארכת המעצר.

ביום 1.12.99 ביקש בא-כוחו של המשיב לחדש את הדיון בבקשה. הדיון נקבע ליום 8.12.99. מאוחר יותר ביקש בא-כוח המשיב לדחות את הדיון בטענה כי הנו ממתין להתפתחויות נוספות בחקירת המשטרה בתיק.

ביום 11.1.2000 הגיש בא-כוח המשיב בקשה נוספת לחידוש הדיון. בבקשה ציין בא-כוח המשיב כי איתר עד נוסף שנכח בקטטה, פועל זר מטורקיה, אשר העיד בפני בית המשפט המחוזי כי לא המשיב הוא האיש שדקר למוות את המנוח. לפיכך, טען, חל כרסום בראיות התביעה, המפריך את התשתית הראייתית למעצרו של המשיב. לבקשת בא כוח המשיב קבעתי את הדיון בהארכת המעצר ליום 24.1.2000, אך הוספתי הערה כי בחינת ראיות התביעה לנוכח ראיות חדשות, כדי לקבוע אם חל כרסום משמעותי בראיות התביעה, צריכה בדרך כלל להתברר במסגרת בקשה לעיון חוזר בפני בית המשפט המחוזי, ולא במסגרת הליך זה.

בדיון שנערך בפני ביום 24.1.2000 התברר כי עקב הצגת הראיות החדשות החליט בית המשפט המחוזי להתיר לבא-כוח המשיב לחזור ולהעיד עדים שחקירתם כבר נסתיימה, ואף הורה לחדש את חקירת המשטרה בכמה נושאים. עם זאת, החליט בית המשפט כי משפטו של המשיב לא יעוכב ויימשך כמתוכנן בימים 7.2, 16.2, 21.2, 23.2 ו8.3-. בא-כוח המשיב לא הסתפק בזאת, וטען כי יש מקום לשקול מחדש חלופת מעצר בעניינו של המשיב עקב התמשכות המשפט עד כה, ומשום התחזית כי המשפט רק יוסיף ויתארך עקב חקירתם המחודשת של העדים. לעניין המסוכנות טען בא כוח המשיב כי עברו הפלילי של המשיב אינו מעיד על סכנה הצפויה לציבור משחרורו, וכי אין כל חשש שיימלט מאימת הדין.

אכן, התמשכות המשפט מעבר לתשעה חודשים היא בדרך כלל שיקול כבד בשאלה אם ראוי לשחרר את הנאשם מן המעצר. אך הכל תלוי בנסיבות, ובעיקר בשאלת הסיבה להתמשכות המשפט מצד אחד, ובשאלת המסוכנות של הנאשם והחשש להימלטותו מן הדין מצד שני. בנסיבות המקרה אין אני סבור כי התמשכות המשפט היא שיקול כבד למען שחרור המשיב מן המעצר. המשפט מתנהל בקצב ראוי. התמשכות המשפט נובעת במידה רבה משיקולי ההגנה על המשיב, כפי שהם נתפסים על ידי בא-כוח המשיב, ולא ממחדל של התביעה או סיבה הנעוצה בתפקוד של בית המשפט. במצב זה, השיקול המרכזי הוא המסוכנות של המשיב והחשש להימלטותו מן הדין. המשיב נאשם ברצח, ויש בנסיבות האישום כדי להעיד על מסוכנותו, נוסף על העבר הפלילי שלו. אם יורשע המשיב, הוא צפוי לעונש חמור, ויש בכך כדי לעורר חשש להימלטות מן הדין. די בכך כדי להצדיק את הארכת מעצרו של המשיב.

כיון שכך, חזר בא-כוח המשיב והעלה בפני את הבקשה להסתפק בחלופת מעצר יעילה, שתימנע הימלטות המשיב מן הדין, כגון, אזיקים אלקטרוניים. לבקשתו החלטתי, בסיכום הדיון שנערך בפני ביום 24.1.2000, לדחות את מתן ההחלטה, כדי שבא-כוח המשיב יוכל לברר ולהעלות בפני הצעה לחלופת מעצר. ביום 15.2.2000 הודיע בא-כוח המשיב כי בירר ומצא שהחלופה של אזיקים אלקטרוניים אינה מעשית. לפיכך הוא מבקש שבית המשפט יסתפק בחלופה של מעצר בית מוחלט בבית המשיב.

בית המשפט לא היה מוכן, בהליכים הקודמים, להסתפק בחלופה של מעצר בית. גם אני איני סבור שבנסיבות המקרה די בחלופה זאת. מכל מקום, בשל הדחיות שנתבקשו על ידי בא-כוח המשיב, פעם אחר פעם, כמעט ונסתיימה בתקופת ההארכה שנתבקשה על ידי המדינה. במצב זה ודאי שאין כל הצדקה לשחרר את המשיב מן המעצר.

לפיכך אני מקבל את בקשת המדינה ומחליט להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים מיום 23.11.99, או עד למתן פסק דין במשפטו (ת.פ. 959/98), לפי המועד המוקדם יותר.