בש"פ 8210/08 מירי טל עו"ד נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין

1.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד (במסגרת על"ע 5499/08) על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתיק בד"א 115/06 מיום 25.5.08 (להלן: פסק הדין). במסגרת פסק הדין הורשעה המבקשת בעבירות של פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 61(1) ו-53 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 ונדונה ל-3 חודשי השעיה על-תנאי, למשך שנתיים.

2.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה לה ובפסק הדין נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. המועד להשגה על פסק דין קבוע בחיקוק ולשם הארכתו יש צורך ב"טעם מיוחד" (ראו תקנה 2 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), התשמ"ט-1988). טעם מיוחד זה אין טיבו כזה הנוהג בהליך אזרחי (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984) במובן זה שיש מקום לנקוט לעיתים בגישה מקילה עם המאחר, וזאת בשים לב לאופי ההליך המשמעתי ככזה. אולם, גם תחת אמת מידה מקילה זו, שומה עדיין על המבקש להגיש הליך באיחור לבסס טעם מספיק לאיחורו בייחוד ככל שהמדובר באיחור משמעותי ביותר. בענייננו, המבקשת טוענת כי לאחר שגמרה בדעתה לא לערער על פסק הדין, הגישה המשיבה את ערעורה, ומאחר שנדרשה בעקבות כך לשכור ייצוג משפטי, החליטה גם היא להגיש ערעור. נימוק זה, אין בכוחו במקרה זה בכדי להוות טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור, בייחוד בשים לב לאיחורה הניכר של המבקשת – למעלה מחודשיים וחצי. מעבר לכך, אין הוא מסביר מדוע התעכבה המבקשת בהגשת הערעור אף לאחר שנודע לה על הגשת הערעור על ידי המשיבה. אמת, פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי ידון במסגרת ערעורו של המשיב. אולם אין בנתון זה כשלעצמו בכדי להצדיק הארכת המועד להגשת ערעור נגדי מטעם המבקשת, ערעור שיהא בו משום הרחבה של יריעת המחלוקת והסוגיות העומדות לבירור בערעור. אכן, נראה כי החלטתה של המבקשת שלא לערער היתה החלטה שנתקבלה לאחר שקילת האפשרויות השונות – הסיכונים והסיכויים. אין בשקילה מחודשת זו

- בחלוף זמן כה ניכר – בכדי להצדיק את הארכת המועד כפי המבוקש.

3.

התוצאה היא אפוא כי הבקשה נדחית.