על"ע 5499/08 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל אביב נ. עו"ד מירי טל

השופט ס' ג'ובראן :

1.

עיקרו של הערעור המונח בפנינו הינו בשאלה האם מוסמך בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין להימנע מהפעלתו של עונש השעיה מותנה באם נתקיים התנאי להפעלתו. הן דעת הרוב בבית הדין המשמעתי המחוזי בתל-אביב-יפו והן בית הדין המשמעתי הארצי השיבו על שאלה זו בחיוב, אולם לדידי יש להשיבה בשלילה.

2.

ראשיתה של הפרשה שבפנינו בחוב בסך של כ-3,000 ש"ח אשר נפסק לחובת המשיבה לטובתו של מר אריאל קטן (להלן: המתלונן ). המשיבה לא פרעה חוב זה עד אשר נקט המתלונן בהליכי הוצאה לפועל, במסגרתם שילמה המשיבה סכום של 1,000 ש"ח מתוך החוב. בהמשך פנה המתלונן בתלונה ללשכת עורכי הדין אודות הימנעותה של המשיבה מלפרוע את החוב, ובעקבות זאת פנתה המשיבה לבא כוחו של המתלונן והגיעה עמו להסדר במסגרתו התחייבה לשלם את יתרת החוב בשני תשלומים. הצדדים חלוקים אמנם בשאלה האם המשיבה התנתה את התחייבותה לשלם בביטול התלונה, אך בכל מקרה בעקבות ההסדר ביטל המתלונן את תלונתו. חרף זאת, לא קיימה המשיבה את ההסדר ולא פרעה את יתרת חובה. לפיכך שב המתלונן ופנה ללשכת עורכי הדין, אשר פנתה בארבע הזדמנויות למשיבה אשר לא השיבה לפניות.

על רקע זה הוגשה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו הקובלנה נשוא הערעור (בד"מ 118/06), בה יוחסו למשיבה עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע, על פי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין ); והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע, לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין.

3.

בית הדין המשמעתי המחוזי (עורכי הדין א' רומנוב, ח' קנת ו-ג' פרישטיק) זיכה ביום 26.11.2006 את המשיבה מסעיפי הקובלנה הנוגעים לאי תשלום החוב והרשיע אותה בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין בגין אי מענה לפניות לשכת עורכי הדין.

4.

ביום 7.12.2006 גזר בית הדין המשמעתי המחוזי את דינה של המשיבה. מקום מרכזי בגזר הדין היה לעובדה שהמשיבה הורשעה בעבר בעבירות הזהות לעבירות בהן הואשמה בפרשה הנוכחית ובנסיבות דומות של אי פירעון חוב ואי מענה לפניות הלשכה (בד"מ 11/04), כאשר ביום 25.4.2004 נגזר עליה במסגרת התיק האמור עונש של שלושה חודשי השעיה על תנאי שלא תעבור עבירת משמעת על פי חוק לשכת עורכי הדין בתוך תקופה של שלוש שנים.

כעת קבע בית הדין המשמעתי המחוזי בדעת רוב (עורכי הדין א' רומנוב ו-ג' פרישטיק) כי אין הוא מחויב להפעלת עונש ההשעיה המותנה למרות היותו בר הפעלה. בית הדין קבע כי הגם שבחוק לשכת עורכי הדין אין הוראה המקבילה להוראת סעיף 56 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), אין לראות בכך הסדר שלילי אלא לאקונה שיש למלאה על פי היגיון החוק. בית הדין קבע כי תכליתו של העונש המותנה הינה הרתעתית, אולם במקרה הנדון לא נתקיימה תכלית זו, ועל כן אין מקום להפעילו, שכן העבירות אותן עברה המשיבה במקרה הנדון הינן חלק מאותן נסיבות שעמדו ברקע ביצוע העבירות בהן הורשעה במסגרת בד"מ 11/04. לפיכך החליט בית הדין להאריך את תקופת ההשעיה על תנאי לפרק זמן נוסף של שנתיים, וכן הטיל על המשיבה עונש של נזיפה. דעת המיעוט (עורך הדין ח' קנת) קבעה מנגד כי בשונה מחוק העונשין אין חוק לשכת עורכי הדין מאפשר הימנעות מהפעלת עונש השעיה על תנאי בר הפעלה.

5.

על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי ערער המערער לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (בד"א 115/06). בית הדין הארצי (עורכי הדין ד' י' גרינברג, א' שטיינר ו-א' מרכוס) קיבל את הערעור והרשיע את המשיבה גם בעבירה של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע, בגין אי תשלום החוב הפסוק על פי התחייבותה. עם זאת לא מצא בית הדין הארצי מקום להתערב בקביעתו של בית הדין המחוזי לפיה ניתן להימנע מהפעלת עונש ההשעיה המותנה שתלוי היה כנגד המשיבה, והסתפק בהטלת עונש נוסף של שלושה חודשי השעיה על תנאי למשך שנתיים מיום מתן פסק הדין.

6.

מכאן הערעור שבפנינו, בו טוען המערער כי שגו בתי הדין המשמעתיים בקביעתם שניתן להימנע מהפעלת עונש ההשעיה המותנה, וכי בהתאם העונש שנגזר בסופו של יום על המשיבה חורג לקולה ואינו הולם את חומרת מעשיה.

המשיבה לא התייצבה לדיונים שנקבעו לערעור בעניינה חרף מאמצים רבים לאתרה, ולפיכך לא הובאה בפנינו התייחסותה לערעור.

דיון

7.

כאמור בראשית הדברים, לא ניתן לקבל את קביעתם של בתי הדין המשמעתיים, לפיה יש באפשרותם להימנע מהפעלתו של עונש השעיה מותנה בהתקיים התנאי להפעלתו. לשון הסעיפים הרלוונטיים לענייננו בחוק לשכת עורכי הדין הינה כדלקמן:

השעיה על תנאי

68א.

(א)

הטיל בית דין משמעתי עונש השעיה, רשאי הוא להורות בגזר הדין שהעונש, כולו או מקצתו, יהיה על תנאי.

(ב)

מי שנדון להשעיה על תנאי, לא ישא את ענשו אלא אם כן עבר – תוך התקופה שנקבעה בגזר הדין ושלא תפחת משנה ולא תעלה על שלוש שנים (להלן – תקופת התנאי) – עבירת משמעת על פי חוק זה שקבע בית הדין בגזר הדין (להלן – עבירה נוספת) והורשע בשל עבירה כזאת תוך תקופת התנאי או לאחריה.

(ג)

תקופת התנאי תתחיל מיום גזר הדין, ואם הנידון נושא אותו זמן עונש השעיה – מיום תום אותה השעיה, והכל כשבית הדין המשמעתי לא הורה אחרת.

הפעלת השעיה על תנאי

68ב.

(א)

מי שנדון להשעיה על תנאי והורשע בשל עבירה נוספת יצווה בית הדין המשמעתי על הפעלת ההשעיה על תנאי.

(ב)

צו לפי סעיף קטן (א) יכול להינתן בידי בית הדין המשמעתי שהרשיע את הנידון בשל העבירה הנוספת והוא יכול להינתן בידי הרכב אחר של בית הדין האמור.

(ג)

צו לפי סעיף קטן (א) ניתן לערעור; ערעור כאמור ניתן לכלול בערעור על ההרשעה בעבירה הנוספת.

(ד)

...

לא למותר לציין, כי ניסוחן של הוראות אלו עולה בקנה אחד עם הוראותיו של חוק העונשין הנוגעות לגזירתו של עונש מאסר על תנאי. אולם בעוד שסעיף 56 לחוק העונשין מאפשר לבית המשפט להימנע מהפעלתו של עונש מאסר מותנה, הוראה דומה אינה מצויה בחוק לשכת עורכי הדין:

הארכת תקופת התנאי

56.

(א)

בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה, לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי.

(ב)

לא ישתמש בית המשפט בסמכות לפי סעיף זה אלא לגבי ההרשעה הראשונה של הנאשם בשל עבירה נוספת.

(ג)

האריך בית המשפט את תקופת התנאי לתקופה נוספת לפני תום תקופת התנאי, תחל תקופת התנאי הנוספת בתום תקופת התנאי; חידש בית המשפט את תקופת התנאי לאחר שתמה תקופת התנאי, תחל תקופת התנאי הנוספת מיום מתן פסק הדין, והכל כשבית המשפט לא הורה אחרת.

8.

כפי שנקבע בעל"ע 2972/06 עו"ד כספי נ' לשכת עורכי הדין – ועד מחוז חיפה (טרם פורסם, 12.8.2009), היעדרו של הסדר להארכתו של עונש השעיה מותנה בחוק לשכת עורכי הדין, בשונה מההסדר המצוי בחוק העונשין, אינו מקרי. כפי שנאמר שם :

"הארכת תקופת תנאי מהווה הגמשה חריגה של הכלל המורה על הפעלת מאסר על-תנאי בעת הרשעה בעבירה נוספת, וזאת לשם יצירת הרתעה משמעותית ומניעת עבריינות רצידיביסטית. הפגיעה העמוקה והמקיפה המוסבת על-ידי עונשי הכליאה היא המצדיקה הגמשת הכללים בנסיבות חריגות הדורשות זאת, כגון מקרים בהם הפעלת מאסר על תנאי תסכל תהליך שיקום או גמילה אפקטיבי. אין להמעיט בערכו של עונש ההשעיה, החמור מעונשי הקנסות, ופוגע בנענש באופן בלתי מבוטל. עם זאת, ההצדקה להגמשה זו הולכת ופוחתת כשמדובר בעונשים שאינם מהמדרג הגבוה ביותר, כגון עונש ההשעיה, באשר הוא מהווה פגיעה ממוקדת ובעלת השלכות מצומצמות יותר משאינו מונע מאדם את חירותו וכלכלתו באופן גורף. שוני מהותי זה מונע השלכה אינטואיטיבית, כמו זו שמציע בא כוח המערער, בין הוראות החוק הנוגעות לעונשי מאסר, לבין עונש ההשעיה. לעומת זאת ההנחה כי מדובר בהסדר שלילי מתיישבת עם תכליתו של ההסדר, ועם ההבחנות בין שני סוגי ההסדרים."

". . . השיקולים לעיל הינם כבדי משקל במיוחד כאשר מדובר במערער שהינו עורך דין. אין ספור אזכורים ניתן למצוא בפסיקתו של בית משפט זה על החובה המיוחדת המוטלת על העוסקים במקצוע עריכת הדין, וחשיבותו של טוהר המקצוע ( על"ע 1747/91

ועד מחוז דרום של לשכת עורכי הדין נ' שמואל , פ"ד מו(4) 397, 404 (1992); על"ע 8719/06 מילשטיין נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב

(טרם פורסם, 13.01.09)). במסגרת זו, תכלית החוק אינה מתיישבת עם הפעולה הפרשנית לה קורא המערער, אשר תגרום להגמשת ההוראות העונשיות באופן המקל עם מפרים רצידיביסטים של דיני המשמעת. הדבר עשוי לפגוע בכבוד המקצוע, לערער את אמון הציבור במקצוע ובמערכת המשפט בכלל, ולהעמיד בסיכון את הלקוחות התמימים הנדרשים לסיוע משפטי".

9.

אף בעניינה של המשיבה, וחרף נסיבותיה האישיות, הימנעות מהפעלתו של עונש ההשעיה המותנה שנגזר עליה תשים לאל את הטלתו. הגם שקיימים הסדרים שונים בהוראות חוק דומות, הרי שכאמור בכל הנוגע לחוק לשכת עורכי הדין הדבר יעמוד בסתירה לתכליתם הבסיסית של כללי המשמעת החלים על עורכי הדין – השמירה על כבודו, רמתו וטוהרו של המקצוע המשפטי.

10.

אשר על כן, אני מציע לחבריי לקבל את הערעור, ולהורות על הפעלת העונש המותנה של שלושה חודשי השעיה שהוטל על המשיבה בבד"מ 11/04, תחת הארכתו, וזאת בנוסף ליתר חלקי גזר הדין שהוטלו עליה, ובהם עונש ההשעיה המותנה הנוסף והנזיפה. עונש ההשעיה ייכנס לתוקפו החל מיום מתן פסק דין זה.

ש ו פ ט

השופא א' א' לוי :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' עמית :

אני מסכים.

ש ו פ ט

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.