בש"פ 8242/02 מרדכי ביטן נ. מדינת ישראל

בכתב האישום שהוגש נגד העורר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי העורר מתקשה להשלים עם פרידתו מחברתו, ובאחד מימיו של חודש מאי 2002 תקף אותה ואיים עליה. לשיאו הגיע כאשר לאחר חמישה ימים ארב לה, רדף אחריה, ודקר אותה במכשיר חד בצווארה ובלחיה הימני. המתלוננת נפלה על הרצפה, ואז גנב העורר ממנה מכשיר פלאפון ונמלט.

בחודש יוני נעצר העורר עד תום ההליכים, ובחודש אוגוסט הוגשה בקשה לשוב ולעיין במעצרו. נטען, כי בינתיים הוכנה חוות דעת פתולוגית בה נקבע כי צלקות בזרועה של המתלוננת, מתיישבות עם נשיכה של כלב, ואילו ביחס לפציעתה בלחיה של המתלוננת ובסנטרה, יש קושי לקבוע את מנגנון היווצרותן. בא-כוח העורר טען בפני בית משפט קמא, כי חוות הדעת תומכת בטענות שולחו לפיה פציעתה של המתלוננת לא באה לה מידו, אלא כתוצאה מנשיכה של כלבתה.

את הטיעון הזה דחה בית המשפט המחוזי, הואיל ואת גרסתה של המתלוננת כי העורר היה זה שפצע אותה, שמעו מפיה עדים אחדים סמוך לאחר האירוע, ואין זה סביר שבעודה נאנקת מכאבים היא תבדה מליבה עלילה שנועדה, לגרסת העורר, רק כדי למנוע את לקיחת כלבתה ממנה. לאור זאת ולאור ההשקפה כי מסוכנותו של העורר שרירה וקיימת, דחה בית המשפט חלופת מעצר שהוצעה לו, והמתבססת על העתקת מקום מגוריו של העורר לקרית שמונה.

לא סברתי שבשלב זה של ההליכים יש לייחס משקל יתר לטענה לפיה חלק מפציעתה של המתלוננת נגרמה על-ידי כלבתה. אני נוהג כך הואיל וגרסת המשיבה לפיה דקר העורר את המתלוננת לא נתערערה כלל, גם אם מפיה של המתלוננת נשמעות לאחרונה "זמירות חדשות". לפיכך, נקודת המוצא היא שמערכת הראיות הניצבת נגד העורר שרירה וקיימת, גם לאחר הכנתה של חוות הדעת הפתולוגית. מאידך, נדמה כי לא ניתן משקל ראוי לאמור בתסקיר שירות המבחן וההמלצות הכלולות בו. כוונת הדברים לכך, שגם בהנחה שהעורר עלול להיות מורשע בסופם של הליכים, עובדה היא שהקשר בינו למתלוננת חודש, והיא אף מגיעה לבקרו בבית המעצר. אפשר שהמתלוננת פוחדת מהעורר והיא נוהגת כך מתוך כוונה לפייסו לאחר שהיתה הגורם שהוביל למעצרו. מנגד, קיימת אפשרות אחרת, שהאירועים אשר היו נחלתם של בני הזוג ומעצרו של העורר הנמשך כבר מספר חודשים, גרמו לתפנית חיובית ביחסיהם, וממילא לפיחות ניכר במסוכנותו של העורר. בנסיבות אלו, ולנוכח האפשרות שההליכים בתיק זה יימשכו זמן רב, נראה לי כי יש לבדוק בכובד ראש את חלופת המעצר המוצעת, שהרי זו גם מצוות המחוקק, לאמור, מקום שניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך אחרת, יש להעדיפה על שלילת חירותו של אדם. מכאן נובעת החלטתי לקבל את הערר ולהורות על שחרורו של העורר, אולם ביצוע השחרור יידחה עד אשר יציע העורר לבית המשפט המחוזי חלופה מוגדרת וראויה בעיר קרית שמונה, ויציין את שמותיהם של אלה אשר יפקחו על תנועותיו. אם כך יעשה, ישוחרר העורר בתנאים אלה:

א.מעצר בית מלא בכל שעות היממה.

ב.הפקדת ערבות בסך של 10,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית.

ג.ערבות בסך של 10,000 ₪ של צד ג' אשר יתחייב לפקח על העורר, ויבטיח את קיומו של הצו בדבר מעצר בית.

ד.יוצא צו לעיכוב יציאת העורר מן הארץ.

ה.על העורר נאסר ליצור קשר ישיר או עקיף עם עדי תביעה, ובמיוחד עם המתלוננת. הפרתה של הוראה זו תהיה עילה לשוב ולבחון את שאלת שחרורו.