בש"פ 8264/12 מוחמד שיבלי נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת במסגרת מ"ת 30561-08-12 מיום 18.10.2012 (השופט ש' אטרש ), המורה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

ביום 30.8.2012 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ועבירה של החזקת סכין שלא כדין (בשתי הזדמנויות) לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

3.

על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 11.8.2012 הגיע המנוח עם חברו ג'אבר עדנאן שיבלי (להלן: ג'באר ) למסעדה בכפר שיבלי, שבפתחה ישבו העורר וחבריו, ענאן חאלד שיבלי (להלן: ענאן ) ואמיר ריזק שיבלי (להלן: אמיר ). כאשר המנוח עבר ליד שולחנו של העורר, הוא שאל את העורר מדוע הוא נועץ בו מבטים. העורר אמר בתגובה כי הוא "יסתכל איך שהוא רוצה". או-אז הכה המנוח את המשיב, ובין השניים התפתחה תגרת ידיים, כשחבריו של העורר מנסים להפריד בין הניצים. בשלב כלשהו במהלך האירוע, שאיננו ידוע במדויק, המנוח אף ריסס גז מדמיע לעבר העורר. במהלך הדברים – ולפי הנטען בכתב האישום, בשלב בו הניצים כבר הופרדו ועמדו במרחק-מה זה מזה – שלף העורר סכין מתקפלת שהחזיק בכליו, פתח אותה, התקרב למנוח ודקר אותו בחזהו דקירה אחת, שפגעה בלבו וגרמה למותו. בתום האירוע האלים נפטר העורר מן הסכין, הצטייד בסכין אחרת ונסע לבית החולים, שאליו פונה המנוח. להשלמת התמונה אציין שהמנוח והעורר הכירו זה את זה, וכשבועיים לפני האירוע היה בידי המשטרה מידע מודיעיני באשר לכוונתו של המנוח לפגוע בעורר. המשטרה הביאה לידיעת העורר את המידע אודות הסכנה האורבת לו (ללא אזכור שמו של המנוח), על מנת להזהירו, וכן נתנה למנוח התראה באשר לנקיטת אלימות מצידו.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה נטען כי בידי המשיבה מצויות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו, לרבות הודעותיהם של עדי הראיה לאירוע והודאת העורר ברוב המיוחס לו. כמו כן, נטען בבקשה כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים את חזקות המסוכנות הסטטוטוריות הקבועות בסעיפים 21(א)(1)(ג)(1) ו-(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), וכי בנסיבות העניין אין חלופה שיש בכוחה להבטיח את מטרות המעצר.

5.

חומר הראיות בתיק החקירה כלל את הודעותיהם של עדי הראיה הישירים לאירוע – העורר עצמו, ענאן, אמיר וג'באר, הודעותיהם של עדים נוספים שלא ראו את האירוע במלואו, רשומות רפואיות מבית החולים שאליו פונה המנוח, מידע מודיעיני, תמונות המתעדות את פצע הדקירה בחזהו של המנוח, וחוות דעת רפואית באשר לסיבת מותו של המנוח ובאשר לסימנים שנמצאו על גופו של העורר, לרבות ממצא בלחמית העין המתיישב עם פגיעה מגז מדמיע.

6.

הצדדים לא היו חלוקים על כך שהעורר אכן דקר את המנוח דקירה שגרמה למותו. ברם, העורר טען שאין בראיותיה של המשיבה כדי להוכיח את כוונת הקטילה וההחלטה להמית הנדרשות להתגבשותה של עבירת הרצח. הוא הוסיף וטען שקיים בנסיבות העניין בסיס איתן לטענה של הגנה עצמית.

7.

מן העורר נגבו שלוש הודעות במשטרה. בהודעתו הראשונה הוא מסר שדקר את המנוח מתוך לחץ, לאחר שהלה החל להכותו וריסס גז מדמיע בפניו. בהודעה זו העורר לא ציין כלל שבתגרה חלה הפוגה או שהופרד מהמנוח בידי חברו. בהודעתו השנייה, שאותה מסר לאחר שעומת עם חומר החקירה, הודה העורר שהדקירה אכן אירעה לאחר שהוא והמנוח הופרדו זה מזה, אולם טען שעובר לדקירה המנוח החל לחזור לעברו וריסס אותו בגז מדמיע. בהודעתו השלישית מסר העורר שדקר את המנוח לאחר שהופרדו זה מזה ובעת שענאן עמד ביניהם, כאשר לדבריו שלף את הסכין במטרה לדקור את המנוח אך לא במטרה לרצוח אותו. העורר חזר בכל הודעותיו על הטענה שג'באר היה מצויד במהלך האירוע בסכין, אולם בהודעתו השלישית ציין שהבחין בסכין בידי ג'באר רק לאחר שדקר את המנוח.

8.

בהחלטתו מיום 18.11.2012 קבע בית-המשפט קמא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית שטמון בה פוטנציאל סביר להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו. לשם ביסוסה של תשתית ראייתית זו, כך נקבע, די למעשה בהודעתו השלישית של העורר ובחוות הדעת הרפואית בדבר סיבת מותו של המנוח. בית המשפט סבר שמההודעה השלישית ניתן להבין באופן ברור שהמנוח נדקר לאחר שהתגרה כבר שככה והניצים הופרדו זה מזה, ועל כן קבע שלא התקיימו בנסיבות העניין התנאים הדרושים לביסוסה של טענת הגנה עצמית. זאת הואיל ולכאורה לא נשקפה לעורר באותה עת ממש סכנה מיידית שאותה היה עליו להדוף. בית המשפט גם דחה את טענות בא-כוחו של העורר ככל שאלה התייחסו לתחושת האיום שעוררה בו אזהרת השוטרים, בהתחשב במרחק הזמן מאז זו ניתנה. בית המשפט הוסיף ובחן גם את גרסאותיהם של העדים האחרים – ג'באר, ענאן ואמיר. ככל שעלו מגרסאות אלה סתירות מסוימות באשר לפרטי האירוע נקבע כי דינן של אלה להתברר בהליך העיקרי.

9.

בית המשפט קמא קבע כי התקיימה בעניינו של העורר עילת מעצר סטטוטורית הן לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(1) והן לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. בשים לב לכלל לפיו רק במקרים נדירים ויוצאי דופן ניתן להסתפק בחלופה למעצרו של מי שמואשם בעבירת רצח בכוונה תחילה ומשלא מצא בית המשפט נסיבות מיוחדות המצדיקות את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, הורה הוא על מעצרו עד לתום ההליכים, מבלי להורות על עריכת תסקיר לשם בדיקתן של חלופות מעצר.

10.

בגדרו של הערר שבפניי משיג העורר הן על קביעותיו של בית המשפט קמא בכל הנוגע לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית לעבירת הרצח והן על הקביעה שלא ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר.

11.

בהתייחס לתשתית הראייתית, העורר טוען שעדויותיהם של עדי התביעה, ובפרט זו של ג'באר, נגועות בסתירות מהותיות וכוללות גרסאות בלתי הגיוניות בהתייחס לפרטים התומכים לכאורה במסקנה שהעורר דקר את המתלונן מתוך רצון להמיתו. לטענתו, סותרת גרסתו של ג'באר את גרסאותיהם של ענאן ואמיר, שמהן עולה כי העורר פעל מתוך הגנה עצמית, או למצער המית את המנוח בנסיבות שלא מקיימות את יסודותיה של עבירת הרצח.

12.

בהתייחס לשאלת המסוכנות, בא-כוח העורר סובר שבית המשפט נתפס לכלל טעות כאשר שלל חלופת מעצר אך ורק נוכח העובדה שעסקינן בעבירת רצח. לטענת העורר, היה מקום לבחון בעניינו חלופת מעצר, וזאת נוכח גילו הצעיר ועברו הפלילי הלא-מכביד, הכולל רק רישום ללא הרשעה בעבירת אלימות מן התקופה שהיה קטין.

13.

בא-כוח המשיבה תמך בהחלטתו של בית המשפט קמא על כל מרכיביה. הוא הצביע

על כך שההחלטה סקרה את חומר הראיות באופן דקדקני. הוא הוסיף והדגיש, בהמשך להחלטה, כי הודעתו השלישית והאחרונה של העורר כוללת את היסודות העובדתיים הנדרשים לביסוס אשמתו. הוא אף הצביע על כך שטענת ההגנה העצמית של העורר היתה טענה "מתפתחת" שלא הוצגה באופן זה בעת שמסר את הודעתו הראשונה. זאת ועוד: בא-כוח המשיבה אף הצביע על מכלול נסיבות התומכות לטענתו במסוכנותו של העורר, בשים לב לכך שהדקירה בוצעה על רקע מתיחות קודמת, באמצעות סכין שהעורר נשא עמו מבעוד מועד. בא-כוח המשיבה אף סבור כי גם אף אם תתקבל טענת העורר לפיה לא היתה לו כוונה להמית את המנוח, הרי מכל מקום יימצא בסיס לכאורה להרשעתו בעבירת הריגה ב"רף" גבוה של חומרה, ובנסיבות המעידות על מסוכנות רבה.

14.

לאחר שבחנתי את הדברים הגעתי לקבל את הערר – בכל הנוגע להזמנת תסקיר בלבד, ומבלי לנקוט עמדה לגופה של האפשרות להורות על חלופת מעצר.

15.

אכן, כתב האישום מייחס לעורר עבירה שאין חמורה הימנה. ההתנהגות המתוארת בו, בין אם היא מקיימת את יסודותיה של עבירת הרצח ובין אם את יסודותיה של עבירת ההריגה "בלבד", מעידה על מסוכנות. עם זאת, לא ניתן להתעלם גם מן הנסיבות שאפפו את אירוע הדקירה, אף לגישת המשיבה – מצב שבו העורר הותקף על ידי המנוח, שעה שהיה חשוף למידע אודות סכנה שאורבת לו. כן חשובה העובדה שהעורר דקר את המנוח דקירה בודדת, עובדה שעשויה להיות לה משמעות לדיון, שיתברר בהליך העיקרי, בשאלה של קיום כוונה להמית (ראו והשוו: ע"פ 4932/00 יעקבלב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(4) 30 (2002)). לכך ניתן להוסיף את גילו הצעיר, והעובדה שלא מכביד עליו עבר פלילי עשיר (ראו למשל: בש"פ 3936/12 אגבריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.6.2012); בש"פ 4016/12 בדראן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.6.2012)). נוכח משקלן המצטבר של נסיבות אלו וחרף אופיים האלים של המעשים המיוחסים לעורר, המעידים ללא ספק על המסוכנות הנשקפת ממנו, לא ניתן לשלול כליל את האפשרות שניתן להפחית מסוכנות זו באמצעות חלופת מעצר מתאימה.

16.

התוצאה היא שהערר מתקבל. אני מורה על הכנת תסקיר בעניינו של העורר תוך 30 יום. התסקיר יוגש לבית המשפט קמא שידון בשאלה של חלופת מעצר על סמך התסקיר ומכלול הנסיבות. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים, בכפוף למתן כל החלטה אחרת.