בש"פ 8306/01 שר הפנים נ. עטא סווסאן ו-5 אח'

1.המשיבים בהליך זה (להלן - המשיבים או העותרים) הגישו עתירה (בג"צ 476/97) כנגד שר הפנים ומנהל האוכלוסין (להלן - המערערים), בעניין החלטה על פקיעת רשיון ישיבת קבע, בקשה לאיחוד משפחות והארכת תוקפה של אשרת ביקור. ההליכים נמשכו שנים אחדות, ובין השאר אוחד הדיון עם דיון בעתירה אחרת. בסופו של יום, ניתן לעותרת 1 רשיון ישיבת קבע מיום חזרתה לארץ, אושרה בקשת העותרים לאיחוד משפחות וניתנה לעותר 2אשרה מן הסוג שביקש. לאור ההחלטות האמורות, התייתרה למעשה העתירה, והעותרים בקשו למחקה. כן בקשו העותרים, המשיבים כאן, לחייב את המדינה בהוצאות ובשכר טרחה. כבוד הרשם (ע' שחם) קיבל את בקשת העותרים, לחייב את המערערים כאן (המדינה) בהוצאות בסך 10,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו, שהוגש מטעם שר הפנים ומנהל אוכלוסין.

2.המערערים טוענים, כי עצם הגשת העתירה לא הניעה את המשיב לחזור בו מההחלטה הקודמת שלו. כן, טוענים המערערים כי בפועל לא הוענק הסעד המבוקש בעתירה - דהיינו ביטול ההחלטה בדבר פקיעת רשיון ישיבת הקבע של העותרת, ובמקומו הוענק, משיקולים הומניטריים, רשיון ישיבה חדש. לטענת המערערים, המשיבים הסתפקו, בסופו של דבר, "במה שהוחלט לאשר להם וגם זאת לאחר שנדרשה עמידתם בתנאים כאלו ואחרים, שנקבעו על ייסוד ועל ידי החלטת דרג מדיני חדש". אליבא דהמערערים, אין לומר כי העתירה היא שהניעה את הרשות לפעול כפי שפעלה, והם מטעימים כי לאחר חילופי הגברי שחלו בממשלה עקב הבחירות שהתקיימו בחודש מאי 1999, הם ביקשו ביוזמתם את דחיית הדיון בעתירה לשם הבאת העניין בפני הדרג המדיני. עוד מדגישים המערערים, כי החלטת הדרג המדיני נתקבלה "מבלי להודות בטענות הנטענות בעתירה". שינוי המדיניות - כך נטען - הוא תולדה של החלטת הדרג המדיני, ולא משקף עמדה משפטית וחוקית שונה. המערערים משיגים על קביעת כבוד הרשם, כי להבדל בין ביטול החלטת הפקיעה מדעיקרא לבין קבלת רשיון ישיבת קבע חדש, "אין נפקות רבה" בעניינינו. לבסוף, משיגים המערערים, גם על גובה ההוצאות שנפסקו - 10,000 ש"ח.

3.לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בתגובת המשיבים, והתגובה הנגדית של המערערים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. כבוד הרשם סמך החלטתו על אמות המידה אשר הונחו בבג"צ 842/93 נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(2) 217. כבוד הרשם מצא כי מתקיים קשר בין הגשת העתירה לבין הסעד לו זכו העותרים, באופן המצדיק פסיקת הוצאות. כן קבע, כי הצהרת המדינה כי אין בפעולותיה משום קבלת הטענות שבעתירה, אין לה חשיבות מכרעת לשאלה הנדונה. כן ציין הרשם כי לא צריכה להיות השפעה לכך שהמדיניות החדשה אומצה בשל שיקולים הומניטריים. עוד נקבע, כי להבדל בין ביטול ההחלטה על פקיעת הרשיון לבין חידוש הרשיון החל ממועד חזרת העותרת 1 לארץ, אין נפקות רבה בענייננו, שכן הוסכם על הצדדים שהחלטות המדינה ייתרו, בסופו של דבר, את הצורך בעתירה, והיוו את עיקר הסעד שביקשה העותרת. אכן, המקרה הוא גבולי אך מששקל הרשם את כל הנתונים הרלוונטיים ויישם את ההלכות בעניין הנדון כדין לא מצאתי עילה המצדיקה התערבות בהחלטתו.

אשר על כן הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין מקום ליתן צו להוצאות.