בש"פ 8362/99 מדינת ישראל נ. דרור חוטר ישי

המשיב, עו"ד דרור חוטר ישי, הוזמן להתייצב לחקירה במשטרה ביום 24.11.99 בשעה 10:00. משלא התייצב לחקירה, הגיעו חוקרי המשטרה למשרדו. כשהגיע המשיב למשרדו הוא נתבקש על ידי חוקרי המשטרה להתלוות אליהם למשטרה לצורך חקירה. המשיב סירב. כיוון שסירב, הודיעו לו חוקרי המשטרה כי הוא מעוכב לצורך חקירה, וביקשו אותו, במעמדו כמעוכב, שיתלווה אליהם למשטרה לצורך החקירה. המשיב סירב. בשלב זה הודיעו חוקרי המשטרה למשיב כי הוא עצור. אך גם אז סירב המשיב להתלוות אליהם למשטרה. חוקרי המשטרה, אף שככל הנראה היו זכאים להפעיל כוח סביר כדי לעצור את המשיב ולקחתו עמם למשטרה, החליטו לאחר התייעצות שלא להשתמש בכוח, אלא לבקש צו מעצר מבית המשפט. הם פנו אל בית משפט השלום בתל-אביב-יפו וביקשו צו מעצר נגד המשיב. במקביל הגיש המשיב לאותו בית משפט בקשה לשחרור מן המעצר. בית המשפט (השופט א' בכר) החליט כי שתי הבקשות ידונו למחרת היום, בשעה 07:30, בפני סגן הנשיא כספי. לאחר מכן הוסיף בית המשפט וקבע כי המשיב יהיה משוחרר עד הדיון למחרת היום בתנאים של ערבות כספית, מעצר בית ואיסור ליצור קשר כלשהו עם מי מן המעורבים בפרשה בה הוא נחשד. המשטרה שסברה כי צורכי החקירה מחייבים מעצר מיידי של המשיב, ביקשה וקיבלה אורכה להגשת ערר. בשעות אחר הצהרים, היא ניסתה להגיש ערר על ההחלטה של בית משפט השלום אל בית המשפט המחוזי. אולם, כפי שנמסר על ידי המשטרה, לא היה בבית המשפט מי שיקבל את הערר. המשטרה התקשרה עם סגן המזכיר של בית המשפט, שהתייעץ עם השופט התורן (השופט א' לוי), והוא הודיע כי אין דחיפות המחייבת דיון בערר על אתר, ולפיכך ישמע הערר למחרת היום. המשטרה שעדיין סברה כי יש חשיבות רבה למעצר מיידי של המשיב, כדי שניתן יהיה לחקור אותו כנדרש, ביקשה לערור בפני בית המשפט העליון. לפיכך הגישה פרקליטות המדינה ערר זה אל המזכיר הראשי של בית המשפט העליון, בשעת ערב מאוחרת, ועל יסוד ההודעה של פרקליטות המדינה בדבר דחיפות העניין החלטתי לשמוע את הערר על אתר.

בתחילת הדיון ניסיתי להביא את שני הצדדים לכלל הסכמה באשר לדרך בה תנוהל חקירת המשיב על יד המשטרה. אולם המשטרה לא היתה מוכנה לוותר על סמכותה לחקור את המשיב במשרדי המשטרה, בהם מנוהלת החקירה נגד המשיב, כפי שהיא נוהגת עם כל חשוד. מאידך, המשיב הסתמך על הטענה שהמשטרה מתנכלת לו, ואינה נוהגת עמו כמו עם כל חשוד, ולכן סירב להיחקר באותם משרדים, אף כי הביע נכונות להיחקר במועד שיתואם במשרד אחר של המשטרה.

כיוון שלא הושגה הסכמה בין הצדדים, לא נותר לי אלא להחליט בערר. הערר מעלה שאלות קשות מבחינה משפטית. אציין רק חלק מן השאלות. בפועל, לא הוגש ערר בפני בית המשפט המחוזי ולא ניתנה החלטה על ידי בית המשפט המחוזי. אין בפני אלא החלטה של בית משפט השלום. האם ניתן וראוי על פי החוק שבית המשפט העליון ידון, בנסיבות כאלה, בערר על החלטה של בית משפט השלום? ואם נאמר כי בית המשפט המחוזי נתן החלטה, אף כי לא כתובה, היא ההחלטה שלא לדון בערר על החלטת בית משפט השלום באותו יום, אלא רק למחרת היום, האם ראוי שבית המשפט העליון ידון בערר על החלטה כזאת? ואם כן, האם ראוי שידון ויכריע רק בסירוב לדון בערר באותו יום או גם בגוף הבבקשה למתן צו המעצר? שאלות אלו לא נדונו בפני ביסודיות, ולא הוצגו בפני אסמכתאות, ובמצב זה לא יהיה ראוי אם אחליט בשאלות אלה, שהן שאלות בעלות אופי עקרוני וכללי, בלחץ של זמן, באמצע הלילה.

גם אין לכך הצדקה מבחינה מעשית. אפילו אקבל את כל הטענות של פרקליטות המדינה, ואראה בהן טעם ויסוד להוצאת צו מעצר נגד המשיב, האם מוצדק שיצא ממני צו מעצר באמצע הלילה, כאשר בית משפט השלום החליט כי הבקשה לצו מעצר תידון בפניו בשעת בוקר מוקדמת?

אני סבור, במצב זה, כי מן הראוי שבית משפט השלום ידון בשאלה זאת, כפי שהחליט, בעוד שעות אחדות. אין פירוש הדבר שאני דוחה את הערר. הערר מעלה שאלות נכבדות, ויתכן שיהיה טעם לדון ולהכריע בהן, על יסוד טיעון נוסף שיוגש על ידי הצדדים. לפיכך אני משאיר את הערר תלוי ועומד, ואחליט לגבי המשך הטיפול בערר במועד מאוחר יותר, לאור ההתפתחויות.

עם זאת אני רואה לנכון להעיר כבר עכשיו הערות אחדות לאור הדיון שהתנהל בפני.

ראשית, יתכן שיש יסוד לטרוניה שהועלתה בפני על ידי פרקליטות המדינה, לפיה צריך שבית המשפט יהיה מוכן ונכון לדון על אתר באמצעות שופט תורן בעניינים דחופים, בין עניינים המובאים בפניו על ידי פרקליטות המדינה ובין עניינים המובאים בפניו על ידי כל אדם, ולא כך היה במקרה זה. איני יודע את פרטי המקרה ואת השיקולים שהביאו את בית משפט השלום ואת בית המשפט המחוזי לכלל החלטה שלא לדון בעניין הנדון בו ביום, אלא לדחות את הדיון למחרת היום. אולם הדרך פתוחה בפני פרקליטות המדינה לערוך בירור של פרטי המקרה, או של הנהלים וההערכות של בית המשפט לצורך דיון במקרים דחופים בדרך כלל. לצורך זה יכולה פרקליטות המדינה לפנות אל מנהל בתי המשפט או אל נשיא בית המשפט העליון.

שנית, לעניין החקירה של המשיב, העקרון הברור, שהמשיב הודיע כי הוא מסכים לו, קובע כי המשטרה חייבת לנהוג בשוויון עם כל אדם; עקרון זה גם קובע, מן הצד השני, כי אין אדם רשאי לדרוש שינהגו כלפיו כאילו הוא מיוחס יותר מן האדם הרגיל. במהלך הדברים הרגיל, כל אדם שמתבקש על ידי המשטרה להתייצב במשטרה כדי למסור עדות או להיחקר, מן הראוי שיעשה כך, בדרך המקובלת ובמקום המקובל, אף ללא שיצא צו המחייב אותו לבוא אל המשטרה. ברוח זאת גם ציין בית משפט השלום, במקרה שלפנינו, כי "די היה לו החשוד היה מתלווה אל נציגי משטרת ישראל לצורך מתן עדות". חבל שלא נעשה כך, והיה צורך להוציא, נגד המשיב, צו עיכוב ואחר כך צו מעצר. כאשר מוצא צו עיכוב, לפי סעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996-, התכלית והתוצאה היא, בדרך כלל, שניתן יהיה לחקור את המעוכב, אם אין מדובר בחקירה פשוטה וקצרה, במשרדי המשטרה. המעוכב אינו רשאי להכתיב למשטרה את מועד החקירה או את מקום החקירה, אם יהיה זה בביתו או במשרדו או במקום אחר. כאשר החקירה מורכבת, ולפיכך לא ניתן לנהל חקירה יעילה כנדרש אלא במשרדי המשטרה, חייב המעוכב להתייצב לחקירה במשרדי המשטרה המשמשים אותה לצורך החקירה. אחרת, יתכן שלא יהיה מנוס אלא להוציא צו מעצר, ולבצע אותו כחוק, כדי שניתן יהיה לנהל חקירה כראוי. אך, כאמור, בכל אלה ידון ויכריע, בעוד שעות אחדות, בית משפט השלום בתל-אביב.

לסיכום, אני דוחה בשלב זה את הבקשה להוציא צו מעצר נגד המשיב, ודוחה גם לשלב מאוחר יותר את ההחלטה בדבר המשך הטיפול בערר זה.