בש"פ 8402/09 יצחק משה נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת נ' אוהד) מיום 4.10.09, אשר דחה ערר שהוגש על ידי העורר על החלטתו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת ע' רון), והורה כי העורר ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בפתח תקווה בגין עבירת מעשה מגונה בפומבי. בעובדות כתב האישום צוין כי ביום 18.1.09, ברחובות העיר פתח תקווה, חשף העורר את איבר מינו, תוך שהוא משפשף אותו, בפני נערות שעברו במקום. משהבחין העורר בשכן שנכח במקום, הוא נכנס לרכבו ונמלט.

3.

בצרוף לכתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה בתיק החקירה. על אף שהנערות בפניהן חשף עצמו העורר לא אותרו, קיימת עדות השכן שדיווח על העבירה למשטרה, אשר זיהה את העורר, ותיעד את מספר הרכב בו נמלט, אשר רשום בבעלותו. אליבי אותו מסר העורר לא אומת על ידי האדם אליו הפנה, וטענת העורר כי אדם אחר נהג ברכבו במועד ביצוע העבירה לא נתמכה על ידי כל ראיה ממשית. בית המשפט הפנה את העורר לשירות המבחן לשם עריכת תסקיר מעצר בעניינו, ובהמשך ניתנה הוראה לשירות המבחן לבחון מספר חלופות מעצר אותן הציע העורר. לעניין מסוכנותו של העורר, סבר שירות המבחן כי קיימת מסוכנות גבוהה להישנות המעשים, וכי העורר אינו בשל לטיפול שעשוי להפחית את מסוכנותו. אכן, אפשר והמעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום הספציפי כשלעצמם אינם מקימים חזקת מסוכנות. עם זאת, הרשעותיו של העורר בעבירות דומות בעבר הקרוב, שני התיקים הנוספים התלויים ועומדים נגדו בעבירות דומות בשלבים שונים של ההליך, וכן העובדה כי בעת ביצוע העברות ריחף מעל ראשו עונש מאסר על תנאי והיה נתון תחת מגבלות שונות במסגרת תיקי המב"ד, כל אלו מלמדים על מסוכנותו ועל החשש לרצדיביזם. לפיכך, לא בא שירות המבחן בהמלצה לשחרור העורר, וסבר כי אין די בפיקוח במסגרת חלופת מעצר בכדי לאיין את מסוכנותו לציבור. לאור זאת, הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

4.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט לא מצא לנכון להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא בעניין קיומן של ראיות לכאורה והגיע למסקנה דומה בעניין זה. לעניין מסוכנותו של העורר, קבע בית המשפט כי עצם הישנות ביצוע העבירות באופן חוזר ונשנה מעידה על מסוכנותו הגבוהה של העורר, אשר מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים.

5.

כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שבפניי. במסגרת הערר טוענת באת כוח העורר כי שגה בית המשפט בכך שקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, על סמך עדותו היחידה של השכן אשר לא סיפקה זיהוי ודאי של מבצע העבירה. לטענתה, עולים הבדלים בין התיאור שנתן העד בהודעה שמסר במשטרה, לבין זו שמסר בדיווחו הטלפוני על דבר העבירה למשטרה. עוד נטען כי בתי המשפט דלמטה לא נתנו דעתם לכך שקיימת אפשרות כי מספר הרישוי שמסר העד לא היה מדויק, ועל כן זיהוי רכבו של העורר היה בשגגה. לעניין מסוכנותו של העורר, טוענת באת כוחו כי שגה בית המשפט בכך שקבע שהרצדיביזם של העורר מלמד על מסוכנות, מבלי שניתן משקל לעובדה כי לא נגזרו עליו עונשי מאסר בפועל בעבר, ואף הוא לא נעצר עד תום ההליכים בתיקים קודמים, וכן לחוות דעת שהוגשה לבית המשפט לפיה העורר אינו מסוכן והוא אינו דורש פיקוח, וכי מעשיו נובעים ממשבר נפשי שחווה. לבסוף נטען כי טעה בית המשפט בכך שדחה את החלופות שהוצעו ולא בחן את אפשרות השחרור בפקוח איזוק אלקטרוני.

6.

למולו, טענה באת כוח המשיבה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המבוססת על עדות עד ראיה המתאר את מראהו של העורר, סוג, צבע ומספר הרכב בו נהג. אליבי שהעלה העורר לא אומת בהודעת בעל המסגרייה בה עבד. כמו כן, בגדים זהים לאלו שתיאר עד הראיה בהודעתו נתפסו בביתו של העורר. לעורר עבר פלילי הכולל הרשעות בעבירות דומות, כמו גם עבירת תקיפת שוטר ואיומים, אשר מעיד על מסוכנותו. לטענתה, מסוכנות זו עולה אף מתסקיר שירות המבחן המעיד על קשיי ריסון, וקיומה של סטייה מינית בעורר. כמו כן, שירות המבחן מביע ספק ביכולתו של העורר לעמוד בתנאים מגבילים. עוד ציינה הפרקליטה כי דיון הוכחות קבוע ליום 1.12.09, ועקב מיעוט העדים בתיק, שלב ההוכחות עתיד להסתיים עוד באותו היום.

7.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בהחלטות בתי המשפט דלמטה, בתיק החקירה ובמסמכים הרבים שהוגשו לידי, עמדתי היא כי דין הערר להדחות. לעניין קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, סבורה אני כי הראיות הקיימות בתיק מספקות בכדי לעמוד ברף הדרוש בשלב מקדמי זה של הדיון. עד הראייה מסר פרטים מזהים רבים לגבי מבצע העבירה, כגון מראהו, לבושו, מספר, סוג וצבע הרכב בו נסע, אשר כולם תואמים את העורר. כמו כן, טענת האליבי אותה ניסה העורר לבסס לא אומתה, ועל כן אין בכוחה לסתור את הראיות הקושרות את העורר לביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. ראיות אלו עולות כדי תשתית ראייתית לכאורית לצרכי מעצר.

8.

אכן, המעשים המיוחסים לעורר במסגרת תיק זה כשלעצמם אינם מקימים עילת מסוכנות סטאטוטורית. עם זאת, נגד העורר נפתחו תיקי חקירה בגין שתי עבירות דומות של מעשים מגונים בפומבי שבוצעו ביוני ובאוקטובר 2008 אשר מצויים בשלבים שונים של ההליך, וכן הורשע העורר בעבירה נוספת מסוג זה אשר בוצעה בחודש מאי 2006. כל זאת בנוסף להרשעות נוספות העומדות לחובתו של העורר בעבירות תקיפת שוטר, הפרעה לשוטר, איומים, ומב"ד בעבירות סמים. השילוב בין עברו הפלילי של העורר המשקף חזרתיות על מעשיו, והערכת שירות המבחן לגבי סיכוייו לחזור על מעשיו וקשייו לשלוט בדחפיו ולעמוד בתנאי מעצר מגבילים, יש בו כדי להקים עילת מסוכנות. מסוכנות זו אף מתחזקת לאור העובדה שהעורר ביצע את מעשיו כשמעל ראשו מרחף עונש מאסר על תנאי וכשהוא תחת פיקוח שירות מבחן, ובעבר ביצע מעשים דומים כאשר הוא נתון למעצר בית חלקי בתנאים מגבילים.

מתסקיר שירות המבחן עולה כי העורר אינו בשל לטיפול אשר עשוי להפחית את הסיכון הנשקף ממנו, הוא מפחית מחומרת מעשיו ואינו מודע למצבו. כמו כן, סבר שירות המבחן, כמו גם הועדה הבוחנת במרכז לטיפול בעברייני מין, כי העורר סובל מסטייה מינית המאופיינת בדפוסים אימפולסיביים וקושי בריסון וויסות דחפיו ורגשותיו. בנוסף, סבר שירות המבחן כי קיים סיכון לחזרת העורר על מעשיו, וחשש בנוגע ליכולתו לעמוד בתנאי שחרור מגבילים. לאור כל זאת לא המליץ שירות המבחן לשחרר את העורר ממעצרו.

9.

בהתחשב בעברו הפלילי של העורר, החזרתיות על המעשים, קשייו להבין את מגבלותיו ולרסן את דחפיו, סבורה אני כי לא נפל פגם בהחלטות בתי המשפט דלמטה, ואין מקום להתערב במסקנותיהם.

הערר איפוא, נדחה.