בש"פ 8421/06 פלוני נ' מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת צ' צפת) מיום 5.10.06 בב"ש 21553/06, לפיה ייעצר העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו בתפ"ח 1104/06.

ב.(1) ביום 5.9.06 הוגש כנגד העורר כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, הכולל שני אישומים (תפ"ח 1104/06). כתב האישום מייחס לעורר עבירות של מעשה מגונה, אינוס, ניסיון למעשה סדום והדחה בחקירה.

(2) כנטען באישום הראשון, ביום 24.4.06 או בסמוך לו, הגיע העורר לביתה של המתלוננת – ילדה בת 12. במועד האמור שהתה המתלוננת בחדרה עם חברתה. העורר, כך נטען, פנה עם המתלוננת לחדר סמוך, חיבק אותה, נגע בחזה, הושיבה על ברכו, נישק אותה על פיה ונשק לצווארה. העורר חדל ממעשיו רק כשחברתה של המתלוננת יצאה לעברם. לפי הנטען, ביצע העורר מעשים אלה לשם גירוי וסיפוק מיני. עוד נטען באישום זה, כי סמוך לאחר מכן נכנס העורר לבית המתלוננת בעת שישנה ונשק על לחיה וצווארה. באישום השני נטען, כי ביום 30.8.06 נכנס העורר לביתה של המתלוננת. לפי הנטען, במועד זה מישש העורר את המתלוננת, נגע בחזה, ניסה לנשקה על פיה וליקק את צווארה. עוד נטען, כי העורר ניסה לפשוט את שמלתה של המתלוננת, וכי חרף התנגדותה הושיב אותה עליו, מישש את איבר מינה והחדיר אצבעות לתוכו מעל לתחתוניה, וכן ניסה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה מעל לבגדיה. העורר חדל ממעשיו רק כשאחותה של המתלוננת התקרבה לחדר בו שהה. לבסוף נטען, כי העורר התקשר למתלוננת והזהיר אותה לבל תספר על מעשיו לאיש.

(3) במקביל להגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו (ב"ש 21553/06). בבקשה נטען, כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו בכתב האישום. כן נטען, כי מהעורר נשקפת מסוכנות לשלום הציבור וכי קיים חשש לשיבוש הליכי חקירה בעניינו.

(4) בדיון מיום 7.9.06 הסכים בא כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר, אך טען לקושי בראיית הסיוע הנדרשת. בהחלטה מאותו היום הורה בית המשפט המחוזי (השופטת צ' צפת) על הכנת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. ביום 3.10.06 הוגש התסקיר, בו נאמר כי "על פניו קיימת רמת סיכון בהתנהגותו ... אך בשל חוסר שיתוף פעולה מלא, טשטוש והיעדר שיתוף בעולמו הפנימי בכלל ובתחום המיני בפרט אנו מתקשים להעריך ביתר דיוק את רמת הסיכון ... על רקע זה נתקשה להעריך חלופה ... בפרט אנו סבורים כי חלופה אשר קיים סיכוי של שהות לקטינים אינה מתאימה". כן כלל התסקיר התייחסות לחלופת המעצר שהציע העורר – מעצר בית בביתם של קרובי משפחתו באשדוד: "התרשמנו מאנשים נורמטיביים. לא ברור לנו עד כמה יש ביכולתם להציב גבולות להתנהגותו ... מאחר ולביתם מגיעים לביקורים נכדיהם שהינם קטינים ... אין אנו באים בהמלצה לחלופה זו".

(5) ביום 4.10.06 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי. בדיון זה אף נחקרו קרובי משפחתו של העורר, שהוצעו כחלופת מעצר. בית המשפט הורה ביום 5.10.06 על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. נקבע בין השאר ביחס למסוכנות, כי נוכח המעשים המיוחסים לעורר אין זו שנויה במחלוקת. אשר למפקחים, בהסתמך על תסקיר שירות המבחן נקבע, כי חרף העובדה שהמדובר באנשים נורמטיביים, קשה להעריך את יכולתם להציב גבולות לעורר. עוד נקבע, כי לא ניתן למנוע שהות של קטינים בביתם במשך תקופת מעצרו של העורר. נוכח האמור הוחלט, כי אין בחלופה המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו של העורר.

(6) מכאן הערר הנוכחי.

ג.בערר נטען, כי חומר הראיות מגלה סתירות בין עדות המתלוננת לעדות אימה, המלמדות כי העורר נפל קורבן לעלילה, ומשכך יש בהן כדי להפחית ממסוכנותו. אשר לחלופת המעצר נטען, כי החלופה שהוצעה ראויה היא, ומאיינת את מסוכנותו של העורר. לבסוף נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא ייחס כל משקל לעברו הנקי של העורר ולגילו הצעיר.

ד.(1) בדיון טען בא כוח העורר כי התסקיר אינו כולל הערכת מסוכנות גבוהה אלא קושי להעריכה; וניתן להפיג מסוכנות זו על-ידי החלופה, שהיא בפיקוח שני אנשים בוגרים, ולהוסיף לכך איזוק אלקטרוני. המדובר, כך נטען, באירוע חריג ומעידה בחיי העורר.

(2) בא כוח המדינה ציין כי הסתירות הנטענות בחומר הראיות אינן מהותיות וניתן ליישבן בשלב ההוכחות. החלופה הנוכחית אינה מספקת, אך ניתן להציג חלופה אחרת בהליך עיון חוזר.

ה.(1) לאחר העיון, ולא בלי התלבטות בהקשר לחלופה, אין בידי להיעתר לערר. הדיון התנהל בהסכמה על יסוד קיומן של ראיות לכאורה. באשר לטענה בדבר סתירה ראייתית, אין צורך להידרש לה שכן כתב האישום הוגש על פי גירסת המתלוננת עצמה, ולא על פי גירסת אמה שלגביה נטענה סתירה, והמחמירה עם העורר. אשר לחלופה, פשיטא שהמדובר בעבירות חמורות, שטבועה בהן מסוכנות, ועל כך אין צורך להכביר מלים. ואולם, כמצוות המחוקק נבדקה חלופת מעצר, והוצעה אצל אנשים נורמטיביים בעיר אחרת. דא עקא ששירות המבחן, שהוא הסמן הסוציאלי במערכת בה עסקינן, לא היה משוכנע באשר לרמת הסיכון, ואף סבר כי יתקשה להעריך כל חלופה, ובאשר לחלופה הספציפית הובע חשש מסיכון כלפי קטינים בביקורי נכדיהם של המפקחים המוצעים. מתקשה אני ללכת במקרה דנא מעבר לשירות המבחן, האמון על כגון דא ביומיום עבודתו, ושיקוליו סבירים. לכן איני רואה סיבה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.

(2) עם זאת, נוכח עברו הנקי של העורר, בידי הסניגור המלומד להציע חלופות אחרות, ובכלל זה לנסות לשכנע את שירות המבחן לעיין מחדש בחלופה שהוצעה אם תוחמר, כגון אם תוכח אפשרות ממשית להפסיק כליל ביקוריהם של הנכדים אצל המפקחים בתקופה הרלבנטית, גם על-ידי ערבויות והפקדות גבוהות ואיזוק אלקטרוני, וכגון אם תתווסף אפשרות לביקורי פתע מצד המשטרה לבדיקה; וככל שימצא לנכון, ימליץ השירות לפני בית המשפט קמא בגדרי עיון חוזר על חלופה כזאת או אחרת. פשיטא שאיני קובע כל מסמרות בכל האמור.

(3) בכפוף לאמור, איני נעתר לערר.