בש"פ 8449/99 אולג דמידוב נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בחיפה בשל עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות וכן בשל עבירה של היזק בזדון. לפי הנטען, בתמצית, תקף העורר את אשתו בכך שהכה אותה בידיו, נתן לה מכת אגרוף, חתך אותה בצווארה בסכין וכן שבר את משקוף הדלת של דירתה.

בית משפט השלום (כבוד השופטת י' וילנר), בהחלטתו מיום 21.10.99, ציווה לעצור אותו עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא השופט יעקבי-שווילי), בהחלטתו מיום 8.11.99, דחה את עררו. מכאן הערר שלפני.

2.שתי טענות בפי בא כוח העורר: האחת - כי אשתו של העורר, המתלוננת, חזרה בה מתלונתה, ומבקשת לחזור ולחיות אתו בצוותא; השניה - כי ראוי ואף ניתן לנקוט חלופה למעצר שתגן על המתלוננת מפני סכנתו. לא מצאתי ממש בטענות.

נפסק לא אחת כי חזרה של מתלוננת מתלונתה, בנסיבות דומות, אין בה כדי לגרוע מכוחה של הראיה הלכאורית שהקימה התלונה. כפי שאמרתי במקום אחר, אפילו נניח כי הצהרותיה החדשות של האשה המתלוננת נובעות ממניעים כנים "אין בהנחות אלה כדי להסיר את להב החרב של הסכנה החמורה המתהפכת - ובמשך השנים שחלפו, חוזרת ומתהפכת - מעל ראשה של אשתו" (בש"פ 7243/98 אברהם מזרחי נ' מ"י (טרם פורסם)). במקרה הנדון אין גם מקום לנקוט חלופה למעצר. העורר תקף את המתלוננת באכזריות, הובא למשטרה ושוחרר אחרי שחתם על כתב ערובה שבו התחייב לא ליצור קשר עם אשתו. סמוך לאחר מכן חזר לביתה ושוב הפעם תקף אותה. מעשים אלה מעידים על העורר שאין לבטוח בו וכי יש יסוד לחשש שחלופה למעצר לא תגן על המתלוננת מפני סכנתו.

3. הערר נדחה.