בש"פ 8486/09 אליהו אדרי נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא), אשר דחה את בקשת העורר לעכב את ביצוע גזר הדין שהושת עליו על ידי בית המשפט השלום בעכו (כב' השופטת ר' בש), עד למתן פסק דין בערעורו.

2.

העורר הורשע על פי הודאתו בהחזקת סכין למטרה לא כשרה, בגניבה, בהחזקת סמים שלא לצריכה עצמית ובהפרת הוראה חוקית. יש לציין, כי כתב האישום שהוגש נגדו כלל מספר תיקים שאוחדו יחדיו. עובר לגזירת העונש הוגש לבית משפט השלום תסקיר מבחן שעמד על תהליך השיקום והגמילה מסמים בו העורר נוטל חלק. שירות המבחן ציין כי תלויים ועומדים נגד העורר עונשי מאסר מותנים והמליץ על הארכת התנאים ועל הטלת צו מבחן. זאת, בכדי שלא לגדוע את תהליך שיקומו של העורר. בגזר דינו בית המשפט השלום התייחס לעמדת שירות המבחן ולנסיבותיו האישיות של העורר, אך בה בעת הדגיש את משקלו של האינטרס הציבורי. בסופו של יום נתן בית המשפט ביטוי לנסיבותיו האישיות של העורר על-ידי הפעלת חלק מעונש המאסר על-תנאי בחופף למאסר בגין העבירות שיוחסו לו בכתב האישום שנדון בפניו, ודן את העורר ל-21 חודשי מאסר בפועל.

3.

העורר הגיש ערעור על גזר דינו של בית המשפט השלום בעכו לבית המשפט המחוזי בחיפה, ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין שניתן בבית משפט השלום. טיעונו העיקרי של בא-כוח העורר נגע להליך השיקום בו נוטל חלק העורר וכן לסיכויי ערעורו הטובים, הנובעים לדידו מכך שבית המשפט השלום לא נתן משקל ראוי למצבו של העורר ולנסיבותיו האישיות. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, שכן לא מצא פגם בהחלטת בית המשפט קמא וקבע כי לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות דחייה של ביצוע העונש כפי שמבוקש.

4.

בערר שבפניי טוען בא-כוח העורר כי בהחלטות בתי המשפט השלום והמחוזי נפל פגם חמור כיוון שאלה לא אימצו את המלצת שירות המבחן, ולא העניקו משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של העורר. הוא מדגיש שהעורר בעל פוטנציאל שיקומי וכי מאסרו עלול לסכל זאת. לבסוף נטען כי אין חשש פן יימלט העורר מן הדין, שכן למרות שלא היה משוחרר בערובה במהלך משפטו, הוא התייצב לכל הדיונים. הוא סבור כי סיכויי הערעור טובים וכי יש לעכב על כן את ריצוי העונש עד להכרעה בערעור.

5.

המשיבה מתנגדת לבקשה לעיכוב הביצוע של גזר הדין. טענתה העיקרית היא כי בגזר דינו בית משפט השלום הלך כברת דרך משמעותית לקראת העורר שעה שהפעיל חלק מעונש המאסר על-תנאי בחופף לעונש המאסר שהטיל. יתר על כן, המשיבה סבורה כי העונש שהושת הינו מקל, לאור עבירות הסמים בהן הורשע העורר, ומציינת כי הוגש מטעמה ערעור על קולת העונש. לבסוף, המשיבה מדגישה, בהתייחס לעמדת שירות המבחן בעניין העורר, כי הגם שצוין כי רצונו להשתקם כנה ורציני, הרי למרות ניסיונות הגמילה העורר עדין משתמש בסמים ולא מדובר בהליך שיקום משמעותי.

6.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות הצדדים שהועלו בפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. כידוע, הכלל הוא כי נאשם שנגזר דינו לתקופת מאסר בפועל יתחיל בריצוי העונש באופן מיידי, ואין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של גזר דין. בהתאם לכך, על בית-המשפט להפעיל את שיקול דעתו באופן המביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, עוד בטרם בירור הערעור, אך עליו להקפיד עם זאת כי מימוש אינטרס זה איננו פוגע בנידון ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש ( ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2), 241, 261 (2000)). במקרה דנן מקובל גם עליי כי אין הצדקה לדחיית ריצוי העונש. טיעוני העורר נוגעים לחומרת העונש. מבלי לחוות דיעה לגופו של עניין, איני סבורה כי סיכויי הערעור הם כאלה המצדיקים את עיכוב ביצוע העונש (ע"פ 7949/09 בשארה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 11.10.09)). על פניו נראה כי בית המשפט אכן התחשב בנסיבותיו האישיות של העורר וכן הביא בחשבון את טיב העבירות בהן הורשע. לא למותר לשוב ולהדגיש כי בית המשפט אינו כבול לעמדת שירות המבחן ולהמלצותיו אשר להליך השיקום (ראו: בש"פ 7842/07 אדגו נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 20.9.2007)). עוד אוסיף כי בתהליך הגמילה יכול שתהיינה עליות ומורדות ועניין זה כשלעצמו לא יכריע הכף בקבלת הבקשה. יחד עם זאת, כאשר בוחנים את כלל השיקולים הצריכים לעניין, האיזון הראוי בין נסיבותיו האישיות של העורר והאינטרס הציבורי אינו מצדיק את עיכוב ריצוי עונשו.

7.

דין הערר להידחות. העורר יתייצב לריצוי עונשו בבית המעצר "הקישון" ביום 22.11.09, עד השעה 10:00.