בש"פ 851/14 מוחמד אגבאריה נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.1.2014 (מ"ת 30124-12-13, השופט י' ליפשיץ ), אשר דחה את בקשתו של העורר להורות על תסקיר מבחן משלים לשם המשך הבדיקה של האפשרות לשחררו לחלופת מעצר אחרת, לאחר שתסקיר המבחן המקורי שהוכן בעניינו דחה את חלופת המעצר שנבחנה בו.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד העורר ושני נאשמים נוספים (להלן: האחרים ) הוגש ביום 15.12.2013, כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה.

3.

על פי המתואר באישום הראשון, ביום 27.11.2013 נהג העורר ברכב בעיר אום אל פחם, ללא רישיון נהיגה בתוקף. האחרים וכן אדם נוסף שזהותו אינה ידועה נסעו עמו. בשלב זה הבחינו יושבי הרכב במתלוננים, שצעדו בצדי הכביש ועצרו לידם. העורר פנה למתלוננים ואמר להם כי הם צריכים "לסגור עמם חשבון" ואז תפסו אותם האחרים, הכניסו אותם בכוח לרכב, והמשיכו לנסוע לכיוון יער הנמצא באזור. במהלך הנסיעה ברכב, הכה העורר את אחד המתלוננים עם מברג. משהגיעו ליער, יצאו יושבי הרכב ממנו ואז העורר והאחרים דרשו מהמתלוננים לרוקן את כיסיהם, ובכלל זה להוציא מהם את הארנקים שהיו ברשותם ובהם סכום של 5,000 שקל. כמו כן, הם

ערכו עליהם חיפוש. לאחר מכן הכו העורר והאחרים את המתלוננים, כאשר העורר מכה את אחד מהמתלוננים במברג שהיה בידו. המתלוננים בכו והתחננו לקבל את כספם, המיועד למשפחותיהם. לבסוף, השיבו להם העורר והאחרים את הטלפונים הניידים שלהם, את תעודות הזהות, ואת הארנקים, אך זאת כשבתוכם סכום של 300 שקל בלבד. בגין אישום זה יוחסו לעורר (כמו גם לאחרים) העבירות הבאות: חטיפה לשם סחיטה (לפי סעיפים 372 ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )), שוד בנסיבות מחמירות (לפי סעיפים 402 ו-29 לחוק העונשין), ותקיפה בנסיבות מחמירות (לפי סעיפים 380(א) ו-382 לחוק העונשין). כמו כן לעורר לבדו יוחסו גם העבירות של

נהיגה ללא רישיון נהיגה (לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה )) ונהיגה ללא פוליסת ביטוח בתוקף (לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי )).

4.

על פי המתואר באישום השני, המיוחס לעורר בלבד, ביום 4.12.2013 הגיעו ארבעה שוטרים לביתו כדי לערוך בו חיפוש ולעוצרו בגין המתואר באישום הראשון. אחיו של העורר שפתח את הדלת ליווה את השוטרים לחדרו של העורר. העורר, שהתעורר משנתו, החל לצעוק ולקלל את השוטרים. בהמשך, דחף את אחד השוטרים ובעט לכל עבר. במהלך הדברים הוא פגע באחד השוטרים אשר עף לאחור מעוצמת הבעיטה ונפל על המיטה, שנשברה בשל כך. בגין אישום זה יוחסו לעורר העבירות הבאות: תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין) (שתי עבירות) והפרעה לשוטר במילוי תפקידו (לפי סעיף 275 לחוק העונשין).

5.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של העורר והאחרים עד לתום ההליכים נגדם. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה התומכות בכתב האישום (ובהן הודעות המתלוננים והחבלות שצולמו על גופו של אחד מהם וכן הודעות השוטרים). עוד נטען כי מעשיהם של העורר והאחרים מקימים עילת מעצר הן בשל העבירות המיוחסות להם (סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים )), הן בשל החשש לביטחון הציבור שמעשיהם מעוררים (סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים) והן לנוכח החשש לשיבוש הליכי משפט והתחמקות מן הדין (סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים), בשים לב להתנהגות המיוחסת לעורר בגדרי האישום השני. המשיבה טענה עוד כי לא ניתן להשיג את תכלית המעצר במקרה זה בדרך שאינה מעצר עד תום ההליכים.

6.

ביום 24.12.2013 התקיים דיון בבקשת המשיבה. בא-כוחו של העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומן של עילות מעצר וכן לכך שלעורר יערך תסקיר מטעם שירות המבחן. לפיכך, הורה בית המשפט קמא על הכנת תסקיר מבחן בעניינו של העורר.

7.

בתסקיר שהוכן בעניינו של העורר ציין שירות המבחן כי העורר מוכר לו לרקעה של מעורבות פלילית קודמת שלו. שירות המבחן העריך כי הסיכון להישנותה של התנהגות פורצת גבולות מצידו הוא בינוני-גבוה. כמו כן, דחה שירות המבחן את החלופה שהוצעה על-ידי העורר, שכן לא מצא את הוריו מתאימים לפיקוח עליו.

8.

ביום 27.1.2014 התקיים הדיון בשאלת המעצר בפני בית המשפט קמא, אשר קבע כי יש לאבחן בין העורר לאחרים. בית המשפט קמא עמד על כך שחלקו של העורר באישום הראשון היה משמעותי וחמור משל האחרים, וכן על העובדה שיוחסו לו עבירות נוספות במסגרת האישום השני. בית המשפט קמא ציין כי העורר, המבקש כי יינתן בו אמון, לא היסס להכות שוטרים והיה נתון להשפעת אלכוהול בעת מעצרו בבית אביו בעת שהאחרון שהה במקום. בית המשפט קמא קבע עוד כי עובדות אלו מעידות הן על מסוכנותו של העורר, הן על כך שלא ניתן לתת בו אמון, והן על העובדה

שאביו, אשר הוצע כמפקח, אינו יכול למלא תפקיד זה. על כך הוסיף בית המשפט קמא כי אף שירות המבחן התרשם כי רמת המסוכנות הנשקפת מן העורר היא בינונית-גבוהה. לפיכך, קבע בית המשפט קמא כי אין להיעתר לבקשת העורר לבחינת חלופה אחרת, והורה על מעצרו עד תום ההליכים. באשר לאחרים, בית המשפט קמא קבע כי אחד מהם ישוחרר למעצר בית מלא ואילו בעניינו של השני יוכן תסקיר משלים, לשם בחינתה של חלופת מעצר נוספת.

הטענות בערר

9.

לטענת העורר, בית המשפט קמא טעה בכך שדחה את בקשתו להזמין תסקיר משלים בעניינו. לטענתו, ההבחנה הקיימת בינו לבין האחרים אינה מצדיקה תוצאה זו. לטענתו, כל המעשים בכתב האישום הראשון יוחסו לכל הנאשמים – הן לעורר והן לאחרים בצוותא. בא-כוח העורר ציין כי אמנם העורר הוא זה שלו יוחסה הכאה באמצעות מברג, אך לאחרים יוחסו פעולות ספציפיות אחרות, כדוגמת לקיחת הארנקים (פעולה שיוחסה בטעות על-ידי בית המשפט קמא לעורר). כמו כן, הוא עומד על כך ששירות המבחן לא שלל במישור העקרוני את האפשרות של שחרורו ממעצר אלא רק קבע כי המפקחים שהוצעו לא מתאימים. לשיטתו, קיימים סיכויים טובים לכך שתימצא חלופת מעצר מתאימה יותר שתוכל לשמש בסיס לשחרורו. על כך מוסיף העורר כי כשהחליט בית המשפט קמא להפנותו לתסקיר מבחן הוא ידע על העבירות המיוחסות לו, ולפיכך אם סבר כי לא ניתן ליתן אמון בעורר, הרי שלא היה טעם בכך שהוזמן בעניינו תסקיר. העורר מוסיף וטוען כי לא ייגרם שום נזק אם תתקבל בקשתו ותיבחן חלופת מעצר נוספת שיש בכוחה כדי לאיין את מסוכנותו.

10.

מנגד, באת-כוח המשיבה סמכה ידיה על החלטתו של בית המשפט קמא. היא חזרה והצביעה על כך שלעורר יוחסה הפעולה של הכאה באמצעות מברג, על העבירות הנוספות המיוחסות לו ומצביעות על מסוכנות, ועל עברו הפלילי שהתבטא בכתב אישום נוסף שייחס לו עבירות של הונאה בכרטיס חיוב, פריצה לרכב בכוונה לגניבתו וגניבת כרטיס אשראי – עבירות אשר בוצעו בצוותא עם נאשם נוסף. העורר הודה במיוחס לו בכתב האישום הנוסף (עובדה שאף לא הייתה נגד עיניו של בית המשפט קמא משום שבאותה עת טרם הסתיים ההליך המשפטי בעניין, כך שהדבר לא בא לידי ביטוי בגיליון הרישום הפלילי). באת-כוח המשיבה הוסיפה וטענה כי עמדת הפרקליטות היא שהיה מקום למעצרם של שני האחרים גם כן, כי למעשה עניינו של אחד מהם עודו תלוי ועומד בעניין זה, וכי מכל מקום נמנעה מהגשת ערר בעניינם אך בשל המדיניות המצמצמת הנוהגת ביחס להגשת עררים מטעם המדינה. באת-כוח המשיבה הוסיפה ודחתה את הטיעון לפיו החלטתו של בית המשפט קמא שוללת את האפשרות של שחרור לחלופת מעצר במקרה שבו מיוחסת לנאשם עבירה של תקיפת שוטר וטוענת כי ההחלטה בעניין זה מעוגנת בנסיבות שבהן בוצעו עבירות אלה ובחומרתן.

דיון והכרעה

11.

לאחר שבחנתי את הדברים הגעתי לכלל דעה כי דין הערר להידחות.

12.

בפתח הדברים, יש לומר כי מסוכנותו של העורר עולה בבירור מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום. באשר לטענה בדבר ההבחנה בינו לבין האחרים, הרי שבנסיבות העניין קיימים שלושה טעמים המבחינים בבירור בין העורר לבין האחרים. ראשית, מכתב האישום עולה חלקו של העורר כדומיננטי, גם אם מבחינה פורמאלית העבירות החמורות יותר בגדרו של האישום הראשון מיוחסות לכל המעורבים. העורר הוא זה שנהג ברכב ללא רישיון וללא ביטוח (עבירות שיוחסו כאמור רק לו), וחשוב מכך, העורר עשה שימוש בכלי חד (מברג) במסגרת האלימות שננקטה כלפי המתלוננים. השימוש במברג הוא גם זה שהותיר חבלות על גופם של המתלוננים. שנית, העבירות המיוחסות לעורר בגדרו של האישום השני מוסיפות משקל משמעותי להערכת מסוכנותו, ואף מעלות חשש להימלטות מדין. ברי כי לעבירות אלה יש גם השלכה על התשובה לשאלה האם ניתן לתת אמון בעורר, שהוא כידוע תנאי לשחרורו של נאשם לחלופת מעצר, כפי שציין גם בית המשפט קמא. על כך יש להוסיף, כי אף שירות המבחן סבר כי הסיכון להישנות התנהגות דומה מצד העורר בעתיד הוא בינוני עד גבוה. שלישית, לעורר עבר פלילי אשר לא ניתן לומר כי אינו רלוונטי, בשים לב לכך שלאחר הודאתו בכתב האישום האחר הוא נשלח לממונה על עבודות שירות, וכבר כשבוע לאחר מכן התרחשו האירועים המתוארים בכתב אישום זה. גם דברים אלו מחזקים את המסוכנות הנשקפת מהעורר ומצדיקים את הארכת מעצרו עד תום ההליכים בענייננו.

13.

אשר על כן, דין הערר להידחות.