בש"פ 8519/00 מג'די אבו-גאזר נ. מדינת ישראל

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי בתאריך 9.10.00, בשעת ליל מאוחרת, חבר העורר לאחר, והם הציתו בית כנסת ברמלה, ואחר כך שלחו אש במשאית שחנתה לא הרחק משם, וגרמו לה נזק ניכר.

המשיבה, שעתרה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים, טענה כי יש בידיה תשתית של ראיות המתבססות על הודאת שותפו של העורר למעשים, מוחמד אבו ריזק (להלן - "מוחמד"). כמו כן נטען כי העורר ביצע את המעשים שיוחסו לו בעת שהיה אמור להיות במעצר בית שהוטל עליו, לאחר שנחשד בביצוען של עבירות אחרות - סחר בסם מסוכן ושהייה בלתי חוקית בישראל.

בפני בית המשפט המחוזי טען בא כח העורר, עו"ד ברזילי, כי הראיות העיקריות כנגד שולחו, אינן קבילות, ובמיוחד כך הוא הדין לגבי אמירות מפלילות שנאמרו על ידי מוחמד למדובב ששהה בתאו. בית המשפט המחוזי שקיבל השקפה זו, הורה בסופו של דבר על מעצרו של העורר, ואת החלטתו ביסס על הזמנתו הצפויה של מוחמד (שהובא לדין בנפרד), כעד במשפטו של העורר. בית המשפט הוסיף וציין, כי המעשים שיוחסו לעורר הינם בעלי חומרה

מיוחדת (שריפתו של בית כנסת בערב יום הכיפורים), והעובדה שהעורר הינו תושב עזה, אשר ביצע את העבירות בשעה שאמור הוא להימצא במעצר בית - כל אלה מלמדים כי נתקיימה בעניינו גם עילת מעצר, וגם הוכח שאין מקום לעשות שימוש בחלופת מעצר.

בעת הדיון בפני בית המשפט המחוזי, לא נכלל מוחמד ברשימת עדי התביעה, ולכן תהיתי על מה ביססה הערכאה הראשונה את הנחתה כי הוא יוזמן להעיד במשפטו של העורר. עם זאת, הבנתי מפיהם של באי כח הצדדים, שהליקוי הזה הוסר בינתיים, ומוחמד צורף לרשימת העדים. בכך הוסר מכשול מדרכה של התביעה, הואיל ובעוד שהשגותיו של עו"ד ברזילי על אמרות שנאמרו על ידי מוחמד למדובב, הינן במקומן, שונה המצב לגבי אמירות מפלילות שנכללו בהודעותיו של מוחמד.

כמובן, שאין זה ברור כלל שאותן אמרות-בכתב תתקבלנה כראיות קבילות או שתועדפנה על פני עדותו של מוחמד בבית המשפט, אך לשלב זה של ההליכים, די בהן כדי לשמש ראיות-לכאורה. זאת ועוד, האמרות הללו אינן עומדות בפני עצמן, ואם אכן תאומצנה על ידי בית המשפט, או שמוחמד יחזור על האמור בהן בעדותו, כי אז יש להן תמיכה בעדויות נוספות, שאמנם אין בהן לבדן כדי לבסס הרשעה, אך הן עשויות לחזק את החשד שדבק בעורר וכאלו הן ההודעות של עזדין קורדי וסנה עוראבי (מוסרתי). לנוכח כל אלה הגעתי למסקנה כי אכן קיימת תשתית של ראיות לכאורה, ואני שותף לדעה, כי מעשיהם של העורר וחברו הם חמורים במיוחד, ויש בהם כדי להעיד על מסוכנותם לבטחון הצבור. לחובתו של העורר עומד עניין נוסף בעל משמעות לא מבוטלת, והכוונה לכך שהוא ביצע את המעשה בעת שהיה אמור להיות במעצר בית, ומי שכך נוהג, מעיד על עצמו כמי שהפר את האמון שניתן בו, ושאין מוראו של הדין חל עליו.

לנוכח כל אלה, לא סברתי כי יש מקום להתערבותי, ועל כן הערר נדחה.