בש"פ 8563/06 דוד עבו נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט י' אלרון ) מיום 15.10.06 בב"ש 3459/06, בגדרה נתקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בקריות (השופט מ' ארגמן ) מיום 12.10.06 בב"ש 1939/06.

ב.(1) ביום 11.10.06 הוגש כתב אישום כנגד העורר לבית משפט השלום בקריות (ת"פ 976/06). כתב האישום מייחס לו עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ), וכן עבירת דרישה באיומים של רכוש לפי סעיף 404 לחוק.

(2) כנטען בכתב האישום, ביום 5.10.06 דרש העורר מאימו סך 240 ₪ תוך כדי שהשתולל בדירתה. נטען, כי העורר איים על האם שאם לא יקבל את הכסף, ידקור מישהו בבית ויתרחש אסון. לאחר מכן, כך נטען, המשיך העורר להשתולל ואף איים על אחיו באמצעות סכין. העורר עזב את הדירה רק לאחר שקיבל 130 ₪ מאחותו.

(3) בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו (ב"ש 1939/06).

(4) בדיון שנערך ביום 12.10.06 לא חלק בא-כוח העורר על קיומן של ראיות לכאורה, אולם טען לשחרורו של מרשו לחלופת מעצר. באותו מעמד נחקר הערב המוצע – אח נוסף של העורר. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הורה בית המשפט (השופט ארגמן ) על שחרורו של המשיב בתנאים כדלהלן: מעצר בית מלא בבית אחיו למעט יציאות לצורך דיונים בבית המשפט, לצורך חקירה במשטרה ולצרכים רפואיים; איסור על יצירת קשר עם אימו ועם האח שעליו לכאורה איים; חתימה על התחייבות עצמית ועל ערבות צד ג' בסך 15,000 ₪ כל אחת.

(5) על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה (ב"ש 3459/06). בהחלטה מיום 15.10.06 (השופט אלרון ) נקבע, כי מסוכנותו של העורר אינה מוטלת בספק. כן עמד בית המשפט על עברו הפלילי של העורר. עוד נקבע, כי בנסיבות המקרה, ראוי ששאלת שחרורו של העורר לחלופת מעצר תידון לאחר קבלת תסקיר מעצר בעניינו. נוכח האמור הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. כן הורה בית המשפט על הכנת תסקיר תוך עשרה ימים.

(6) מכאן הערר שלפני.

ג.בערר נטען, כי כתב האישום הוגש לבית משפט השלום בחוסר סמכות, שכן העבירה המיוחסת לעורר – דרישת נכס באיומים לפי סעיף 404 לחוק, נתונה לסמכותו של בית המשפט המחוזי. עוד נטען בהקשר זה, כי התביעה המשטרתית משוללת סמכות לייצג את המדינה בעניין דנן, שכן הסמכות לייצג את המדינה בעבירה המיוחסת לעורר מסורה לפרקליטות, וכי לא הוצג אישור המסמיך את התביעה המשטרתית לנהל את ההליך. לטענת העורר, טענות אלה שהועלו בפתח הדיון בבית משפט השלום, חייבו את ביטול כתב האישום ושחרורו של העורר. לגופם של דברים, סומך העורר ידיו על החלטת בית משפט השלום: לטענתו, בחלופה שהוצעה ואושרה בבית משפט השלום יש כדי לשרת את מטרת המעצר. כן נטען כנגד החלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע החלטתו; זאת, חרף העובדה שבארבעת הימים שחלפו מהחלטת בית משפט השלום ועד להחלטת בית המשפט המחוזי לא סיכן העורר את אימו ולא הפר את תנאי שחרורו.

ד.(1) בדיון חזר עו"ד בריק על כך שכתב האישום כפי שהוגש, הוא בסמכות בית משפט מחוזי. על כך השיבה התביעה כי טענה זו אין מקומה בהליך דנא, כפי שלא היה מקומה בבית המשפט המחוזי, אשר לא איפשר העלאתה בהליך הערר שם, שכן שעתה צריכה לבוא בהליך ערעור בתיק העיקרי. ואולם, לגופו של דבר הושב, כי כבר בבית משפט השלום ביקשה התביעה לתקן את כתב האישום לסעיף 404 רישא, שדינו מאסר חמש שנים והמצוי בסמכות בית משפט השלום, ובית המשפט אישר זאת. שב הסנגור המלומד וטען, כי גם אם נמחקו המלים: "והחזיק ובידו סכין" שבסיפא של סעיף 1 לכתב האישום, אין בכך כדי להותירו בסמכות בית משפט השלום; זאת, שכן בסעיף 3 לכתב האישום נותרה האמירה: "בכך שנטל סכין לידו והרימה לעבר האח"; אם כן, עדיין ישנו סכין, והדברים בסמכות בית המשפט המחוזי. לשיטת התביעה, דברים אחרונים אלה מיוחסים לעבירת האיומים.

איני סבור כי המקום להידרש לטענה זו הוא בהליך הנוכחי. אך מעבר לצורך, אציין כי אף שהיה מקום לטרוניית הסנגור המלומד בהקשר זה מלכתחילה, וראוי היה לדייק בכתב האישום, לכאורה התיקון ריפא את הפגם, והנוסח כפי שהוא על פניו מצוי בסמכות בית משפט השלום.

(2) אף אין בידי לקבל את הטענה בדבר סמכות התביעה המשטרתית ואישור הפרקליטות. סעיף 12(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע, כי תובע הוא גם שוטר, שנתקיימו בו תנאי הכשירות. סעיף 12(ב) מסמיך תובע כאמור לשמש תובע בבתי משפט השלום. כאמור, העבירות המיוחסות לעורר מצויות לכאורה בסמכותו העניינית של בית משפט השלום (ראו סעיף 51(א)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי, שתוקן בשנת 2001 (תיקון מס' 33) קובע, בסעיף קטן (א), כי "חומר שהושג בחקירה בעבירת פשע תעבירו המשטרה לפרקליט המחוז". סעיף קטן (ג)(1) מורה, כי "פרקליט המדינה רשאי להחליט כי חומר שהושג בחקירה בעבירות פשע, המנויות בתוספת ראשונה א', כולן או חלקן, יועברו לתובע כאמור בסעיף 12(א)(2) (להלן: תובע משטרתי )".

בית משפט זה נדרש לפרשנות סעיף 60 לאחר תיקון 33 בבש"פ 7438/01 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 345 (השופטת פרוקצ'יה ; להלן פרשת כהן ), בעמ' 356:

"הנה כי כן, משמעות תיקון החוק בענייננו היא הסמכת פרקליטת המדינה להורות על העברת חומר חקירה בעבירות פשעים מסוימות ישירות לתביעה המשטרתית כדי שזו תחליט על העמדה לדין או על סגירת התיק ... סמכות זו מצטרפת לסמכות התביעה המשטרתית להגיש כתב אישום ולייצג במשפט. אין מטרת התיקון לחוק לשנות מהפרקטיקה שהייתה נהוגה קודם לו ככל שהיא נוגעת לפשעים שלגביהם נותרה חובת המשטרה להעביר את חומר החקירה לפרקליט המחוז כדי שהוא יקבל החלטה בדבר העמדה לדין. ברי, כי גם היום, לאחר שהחליט על העמדה לדין, רשאי הוא להעביר את המשך הטיפול בהגשת אישום וייצוג במשפט לתביעה המשטרתית, והוא - מקום שמדובר בפשעים שבסמכותו העניינית של בית משפט השלום".

עסקינן, איפוא, בשתי סמכויות: הסמכות להורות על העמדה לדין, וסמכות הטיפול השוטף בכתב האישום והייצוג; כן ראו לעניין זה בש"פ 10834/05 שמייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), שם נאמר:

"פרקליט המדינה הוסמך איפוא בעבירות פשע מסוימות להורות כי חומר החקירה יועבר ישירות לתביעה המשטרתית להחלטה באשר להמשך, ואילו בעבירות אחרות, חמורות יותר, נותרה החובה על המשטרה להעביר את חומר החקירה לפרקליט מחוז, כדי שיקבל את ההחלטה בדבר העמדה לדין".

אין חולק על כך, שהעבירה המיוחסת לעורר – דרישת נכס באיומים לפי סעיף 404 לחוק העונשין היא עבירה מסוג פשע, וכי היא אינה נכללת בתוספת ראשונה א' לחוק סדר הדין הפלילי. נוכח האמור, על מנת להגיש כתב אישום כנגד העורר נדרש אישור של פרקליט המחוז.

בא-כוח המדינה מסר בדיון, כי ההחלטה על העמדת העורר לדין – העברת התיק לתביעה – התקבלה ביום 9.10.06 על ידי פרקליטה במחוז חיפה, שהואצלה לה סמכות לשם כך; הוגש מזכר מאותו מועד מיחידת המשטרה החוקרת לפרקליטה שהוסמכה כאמור, ובו נכתב: "ביחידתנו מתנהלת חקירה כנגד דוד עבו ... הנ"ל הפר מספר פעמים צו הגנה האוסר עליו להיכנס לבית אמו. בתאריך 5.10.06 נכנס לבית אמו, דרש כסף באיומים. אשר על כן מתבקש אישורך להעביר תיק זה לתביעה לצורך העמדתו לדין בגין (לא ברור), וכן דרישת נכס באיומים", ובתשובתה נכתב: "מאשרת כמבוקש". דומני, כי במזכר זה יש משפטית כדי לענות על הצורך באישור פרקליט המחוז, ולפיכך לא אוכל להיעתר לטענת העורר. המשך הטיפול בתיק – ובכלל זה הגשת כתב האישום – הועבר איפוא על פי דין כדין לידי התביעה המשטרתית.

לא אוכל עם זאת, שלא להידרש בקצרה, לאופן שבו נתקבל אישור ההעמדה לדין; זאת אף שאיני רואה בגדרי הליך זה לקבוע מסמרות בנושא שלא נדון בפניי באופן ממצה ולא נטענו בו טענות. הבקשה להעמדת העורר לדין נשלחה לפרקליטה בפקס, והיא כוללת, ככל הנראה, סעיפים שאינם זהים לאלה שבהם הואשם העורר לבסוף. לדידי, אופן קבלת האישור צריך להעיד כי בטרם נתקבלה ההחלטה, הובא כל המידע הדרוש לידיעת המאשר, ובפועל על-ידי העברת חומר כתוב מלא, או פגישה בין התביעה המשטרתית לפרקליטות לדיון בתיק. ככל שהדבר נעשה, מה טוב; אך אם לאו, ואף שפורמלית הוסדר העניין כאמור, תיטיב הפרקליטות אם תיתן אל ליבה את האמור במבט לעתיד, המתיישב אף עם שיקולי המדיניות שעמדו בבסיס תיקון 33. שיקולים אלה ביקשו מחד גיסא להותיר את ההחלטה הערכית בדבר העמדה לדין בפשעים חמורים בידי פרקליט המחוז, ומאידך גיסא, להעביר את הטיפול השוטף בפשעים מסוימים לידי התביעה המשטרתית (פרשת כהן , בעמ' 357). בכך יישמרו הזכויות הדיוניות ככל משפטן וחוקתן.

ה.אשר לגופם של דברים, בנסיבות לא ראיתי מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. עיינתי בגיליון הרישום הפלילי של העורר, שראשיתו בהיות העורר בן עשרים, לפני עשרים שנה. מאז הורשע ארבע-עשרה פעמים, בעיקר בעבירות מרובות של סמים ורכוש, וריצה מאסרים בפועל. מסוכנותו אינה מבוטלת. עם זאת, משהורה בית המשפט המחוזי על תסקיר מעצר, פשיטא כי משיונח התסקיר על שולחנו של בית השלום, יוכל להידרש אליו ולשוב ולעיין בנושא המעצר, בלא שאביע דעה, כמובן על כך לעת הזאת. יתכן שהדרך המתאימה בנסיבות היתה כי בית המשפט

המחוזי יקבל את הערר שהוגש אליו במובן של החזרתו לתסקיר מעצר, ובמקום קביעה של "מעצר עד תום ההליכים", יאמר כי "המעצר מוארך עד להחלטה נוספת של בית משפט השלום" (ראו סעיף 21(ה) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996), וזאת אף אם התוצאה המעשית זהה. כך או כך, ההתייחסות השיפוטית ההמשכית תבוא לאחר תסקיר המעצר.

בכפוף לאמור איני נעתר איפוא לערר.