בש"פ 8671/10 מדינת ישראל נ. פלוני

לפניי בקשה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 5.12.2010 או להארכת מעצרו של המשיב 1 עד למתן פסק הדין בת"פ 9056-03-10, ולהארכת מעצרו של המשיב 2 בת"פ 8911-03-10, לפי המוקדם.

1.

בשני כתבי אישום שהוגשו לבית משפט השלום באשקלון ואשר תוקנו מספר פעמים, מיוחסות למשיבים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, תיווך לשוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, סיוע למתן ידיעה כוזבת וסיוע לכניסה ושהייה בישראל שלא כדין. בכתבי האישום נטען כי שני המשיבים, אשר הינם תושבי הרשות ואינם מורשי כניסה לישראל, קשרו בין השנים 2007-2010 קשר עם אדם בשם שלמה כהן (להלן: שלמה ) להונות את מדינת ישראל בסיוע לעובדים פלשתינאים לקבל היתרי העסקה בתחומי מדינת ישראל. במסגרת קשר זה שימשו המשיבים כמתווכים בין שלמה לבין העובדים הפלשתינאים. המשיבים ושלמה קיבלו את האישורים מן המדינה, תוך יצירת מצג כוזב לפיו האישורים בתוקף, וביודעם כי הפועלים הפלשתינאים אינם מועסקים בפועל על-ידי המעסיקים ששמם נקוב באישורים (להלן: האישורים הכוזבים ). במסגרת השגת אישורים אלו דאג שלמה, בתיווכם של המשיבים, לקבל סיוע של גורמים במחלקת תשלומים של משרד הפנים באשקלון ובמינהל האזרחי בעבור שוחד, יצוין כי בפרשה זו הוגשו מספר כתבי אישום נוספים כלפי מעורבים נוספים. חלק מהאישורים הכוזבים בוטלו על ידי שלמה מספר ימים לאחר הנפקתם, ועבורם קיבלו המשיבים ושלמה סכום בסך 2,500 ש"ח. האישורים הכוזבים שלא בוטלו נרכשו על ידי פלשתינאים תמורת סכום של 2,500 ש"ח וסכום נוסף בסך של 1,100 ש"ח לחודש בעבור כל חודש בו נשאר האישור בתוקף. סך הסכום שקיבלו המשיבים ושלמה ממקבלי האישורים, כפי שעולה משני כתבי האישום מהפלשתינאים עומד על כמה מאות אלפי שקלים.

2.

בד בבד עם הגשת כתבי האישום נגד המשיבים, הוגשה בקשה לעצור אותם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

בדיון שנערך למשיב 1 קבע בית משפט השלום (השופט ח' נחמיאס) כי יש לקבל את הבקשה. בית המשפט קבע כי לאור חומר החקירה קיימות די ראיות המצביעות לכאורה על מעורבות המשיב 1 במעשים המיוחסים לו, וכי קיימת עילת מעצר. בנוסף קבע בית המשפט כי חלופות המעצר שהוצעו לא יכולות להשיג את מטרת המעצר, וכי אין בקביעה זו אפליה בינו לבין נאשמים אחרים בפרשה. ערר שהוגש על ההחלטה נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי (השופטת ט' חיימוביץ) שקבע כי לא קיימת אפליה בין המשיב 1 לבין שלמה ששוחרר לחלופת מעצר ומעורב אחר בפרשה שהיה מעורב גם הוא בקשר יחד עם השלושה ושוחררו לחלופות מעצר. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה.

בית המשפט העליון (השופט א' גרוניס) קיבל את הערר (בש"פ 5408/10 אחדוש נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 21.07.2010)). בית המשפט קבע כי לאור שחרורם של המעורבים העיקריים בפרשה, ומעורב נוסף, תושב הרשות הפלסטינית, לחלופת מעצר, ראוי לשקול את שחרורו של המשיב 1 בתנאי שתמצא חלופת מעצר מתאימה בשטח ישראל. לשם כך, קבע בית המשפט כי יוגש תסקיר בעניינו של המשיב 1, וכי בית משפט שלום יבדוק האם ניתן לשחררו לחלופת מעצר.

לאחר קבלת תסקיר המעצר קבע בית משפט השלום (השופט ח' נחמיאס), כי המשיב 1 יישאר במעצר. בית המשפט אימץ בהחלטתו את עמדת שירות המבחן אשר מצא כי קיים סיכון להישנות ביצוע העבירות באם ישוחרר המשיב, וכי יכולתם של המפקחים המוצעים לשמש כגורם סמכותי ומציב גבולות מוטלת בספק. כן ציין בית המשפט את עברו הפלילי של המשיב 1 אשר כלל התחזות לאדם אחר במטרה להונות, וכניסה לישראל שלא כחוק. לצד זאת, ציין בית המשפט כי לאור התמשכות ההליכים בעניינו של המשיב 1 יש לעשות מאמץ ולהתחיל את השימוע בתיק. ערר שהוגש על החלטה זו נדחה. בית המשפט המחוזי (השופט י' שפסר) קבע כי החלטת בית המשפט העליון הייתה שיש לבחון האם יש חלופה מתאימה לשחרורו של המשיב לחלופת מעצר, כאשר הנטייה הייתה שיש לשחרר את המשיב 1 אם הדבר אפשרי. לפיכך, ולאור תסקיר שירות המבחן השלילי, נקבע כי אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. בנוסף קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב 1 רשאי להציע בבית משפט השלום חלופות מעצר אחרות בהן יתקיים דיון לגופן. שלוש חלופות נוספות שהוצעו לאחר מכן, נדחו על ידי בית משפט השלום לאור המלצה שלילית של שירות המבחן.

המשיב 2 הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר ובהתאם לכך קבע בית משפט השלום (השופט ח' נחמיאס) כי יש לקבל את הבקשה לעוצרו עד תום ההליכים. בנוסף קבע בית המשפט כי המשיב 2 לא הופלה אל מול מעורבים אחרים בפרשה ששוחררו וכי חלופת המעצר שהוצעה, לפיה ישהה המשיב 2 במקום מגוריו בתחום הרשות הפלשתינאית, מקימה חשש להימלטותו מן הדין, ואין בערבויות כספיות כדי להפיג חשש זה.

3.

משלא נסתיים משפטם של המשיבים בתוך תקופת המעצר הסטטוטורית – הגישה המדינה בקשה להארכת מעצרם. בבקשה נטען כי מסוכנות המשיבים נלמדת מהעבירות החמורות המיוחסות להם. לדברי המבקשת, מסוכנות זו מתחזקת לאור העובדה כי עשו את המעשים המיוחסים להם בעודם מנועים מלהיכנס לישראל. בנוסף מציינת המבקשת כי תסקיר שנערך בעניינו של המשיב 1 קבע כי קיים חשש להישנות מעשיו באם ישוחרר לחלופת מעצר. עוד מוסיפה היא כי היותם של המשיבים תושבי הרשות הפלשתינאית מקימה חשש לשיבוש הליכי משפט והימלטות מן הדין, ועל כן אין לשחררם לחלופת מעצר. לבסוף טוענת המבקשת כי ניתן לזקוף לחובת המשיבים את התארכות ההליכים המשפטיים נגדם, וזאת בשל התעקשותם על פיצול הדיון בעניינם. מעבר לנימוקים אלה שהובאו בבקשה – בשל שביתת פרקליטי המדינה לא נשמעו טיעוני המבקשת בדיון שנערך לפני.

4.

באי כוח המשיבים טוענים כי יש לדחות את הבקשה. לשיטתם, יש לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר, עקב התמשכות ההליכים בעניינם ושחרורם לחלופת מעצר של המעורבים המרכזיים בפרשה. לביסוס עמדתם מביאים הם את החלטת בית משפט זה, אשר קבע כי עצם היותו של המשיב 1 תושב השטחים אינה צריכה למנוע את שחרורו, במיוחד לנוכח שחרורם של מעורבים מרכזיים בפרשה לרבות מעורב תושב השטחים. בנוסף טוענים הם כי חלופת המעצר שהוצעה עבור המשיב 1 ראויה, וכי קיימת חלופת מעצר הולמת למשיב 2 בתוך שטח מדינת ישראל. באשר להתמשכות ההליכים טוענים באי כוח כי יש לזקוף אותה לחובת הפרקליטות אשר התעקשה לאחד את התיקים של המעורבים בפרשה, למרות שהדבר היה יוצר סרבול רב. הם מדגישים כי טרם החל שלב ההוכחות בתיק, וכי לדיונים שנקבעו לא התייצבה הפרקליטות בשל השביתה. עוד מוסיפים וטוענים באי-הכוח בדבר מסוכנותם של המשיבים כי המעשים המיוחסים להם נוגעים להפרת תנאי עבודה בלבד, ואין בינם לבין פגיעה בביטחון המדינה דבר.

5.

דין הבקשה להתקבל. במסגרת בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996, נבחן שינוי נקודת האיזון לאור התמשכות ההליכים המשפטיים בעניינו של נאשם בין זכותו לחירות לבין האינטרס הציבורי בשלום הציבור (בש''פ 22/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו (לא פורסמה, 24.1.2007). בענייננו נקבע עוד בטרם הוגשה בקשה זו כי האיזון מוביל למסקנה כי בכפוף למציאת חלופה מתאימה גוברת זכותם של הנאשמים לחירות על החשש ממסוכנותם, וזאת לאור האיזון שנעשה בעניינם של מעורבים אחרים בבקשה. כך נקבע במפורש בהחלטתו של השופט א' גרוניס מיום 21.7.2010 כי יש לנסות ולמצוא חלופת מעצר מתאימה למשיב 1, ובכך להשוות את תנאיו לתנאים של האנשים המרכזיים בפרשה ובראשם שלמה. מהחלטה זו ניתן ללמוד כי המשיב 1 אינו מסוכן באופן אשר אינו ניתן לאיון, וכל שנותר הוא לנסות ולמצוא לו חלופת מעצר קונקרטית ראויה.

למרות קביעה זו, עד מועד זה, הוצעו מספר חלופות מעצר על-ידי המשיב 1 אשר כולן נדחו על ידי בית המשפט לאור המלצות שליליות של שירות המבחן. דעתי אינה נוחה ממצב זה, בו נמצא המשיב 1 חודשים ארוכים במעצר רק בשל חוסר יכולתו להציג בפני בית המשפט חלופת מעצר קונקרטית מתאימה. חוסר נוחות זה מתחזק במיוחד לאור ההערכה הסבירה כי ההליכים בעניינו אשר טרם הגיעו לשלב ההוכחות יימשכו אף מעבר להארכת המעצר הנוכחית. עם זאת, יש להדגיש כי אכן קיים חשש ממשי כי המשיב 1 יינצל חלופת מעצר לא ראויה בכדי להימלט מאימת הדין. לכן, אני מורה כי ככל שיציע המשיב 1 חלופת מעצר יש לקיים דיון בעניינו בהקדם בבית משפט השלום. יודגש, כי בטרם תישלל חלופת מעצר יש לשקול ככל האפשר הטלת תנאים מגבילים שיאפשרו את שחרורו לחלופה בהקדם.

לאור עיון בכתבי האישום אשר מייחסים למשיבים מעשים כמעט זהים, נחה דעתי כי דינו של המשיב 2 צריך להיות שווה לדינו של המשיב 1. לכן יש להוציא בעניינו תסקיר של שירות המבחן בתוך 14 יום, ולהביאו בפני בית משפט השלום לצורך בחינת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר בתנאי שתמצא חלופת מעצר מתאימה בשטח ישראל ובשים לב להערותיי בהחלטה זו.

בכפוף להערותיי, יוארך מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 5.12.2010 או להארכת מעצרו של המשיב 1 עד למתן פסק הדין בת"פ 9056-03-10, ולהארכת מעצרו של המשיב 2 בת"פ 8911-03-10, לפי המוקדם.