בש"פ 8671/11 סלמאן חמאיסה נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 31.10.11 (כבוד השופט א' אינפלד ) שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו במ"ת 15503-07-11.

כנגד העורר ושני נאשמים נוספים הוגש כתב אישום ביום 10.07.11, המייחס לעורר עבירה של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ועבירת חטיפה לפי סעיף 369 לאותו חוק. על פי המתואר בכתב האישום, בלילה שבין 16.06.11 לבין 17.6.11 חבר העורר לבן-דודו (נאשם 2 וְ3 בהתאמה), ויחדיו קשרו קשר לחטוף את אחותו של העורר שלנה באותו לילה בדירת ידיד באשקלון. השניים הגיעו לדירה בה שהתה האחות, הכו אותה והטיחו את ראשה בקיר. האחות סירבה ללכת עם הנאשמים, צעקה וניסתה לקרוא לעזרה. משנתגלה להם כי השומר בבניין בו נמצאת הדירה הזמין משטרה, העורר ובן-דודו גררו אותה בכוח תוך שהיא נאבקת ומתנגדת למעשיהם, והכניסוה למושב האחורי של הרכב שלהם. באותו הלילה, הגיעה האחות המנוחה לידי נאשם 1 - גם הוא אחיה, שהוביל אותה לשדה, שם דקר אותה בליבה, בריאה השמאלית ובאזור הצלעות, דקירות שגרמו למותה. לאחר מכן, קבר את גופת המנוחה בתוך בור. העבירות המתוארות בוצעו על רקע שמירת "כבוד המשפחה".

עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה למעצר הנאשמים, לרבות העורר, עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

2.

ביום 29.08.11 נערך בבית המשפט המחוזי (כב' השופט ש' פרידלנדר ) דיון בבקשת המדינה להורות על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים, וזאת ביחס לקיומן של ראיות לכאורה לגבי העורר. נקבע כי הוכחו ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לעורר, ובמקביל הורה בית המשפט לערוך תסקיר מעצר בעניינו. התסקיר מיום 21.09.11 (להלן: התסקיר הראשון ) לא המליץ על חלופת המעצר שהוצעה בבית אביה של אשת העורר. בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' אינפלד ) קבע בהחלטתו מיום 26.09.11 כי המעשים לכאורה המיוחסים לעורר, אשר נעשו כדי להגן על ערך "כבוד המשפחה" על חשבון פגיעה בכבוד האדם והפרת החוק, מעידים על מסוכנות גבוהה. עם זאת, בשים לב לעברו הפלילי שאינו משמעותי, הורה בית המשפט לבחון בתסקיר מעצר משלים האם הצעת חלופת מעצר נוספת במקום המרוחק מבית מגוריו תוכל לאיין את מסוכנות העורר. תסקיר המעצר השני מיום 24.10.11 (להלן: התסקיר השני ) בחן חלופת מעצר בעיר שגב שלום בדרום הארץ תחת פיקוחם של שלושה ערבים. הוא התרשם כי אין בחלופה זו כדי לאיין את המסוכנות של העורר מאחר שהיכרות הערבים עם העורר שטחית, וניכר שהם מקלים בנסיבות מעצרו. נוכח מידת המסוכנות הגבוהה, וללא תסקיר חיובי וממליץ, ביום 31.10.11 בית המשפט דחה את חלופת המעצר והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים.

3.

לטענת בא כוח העורר, שגה בית המשפט המחוזי כאשר פסל את חלופת המעצר השנייה שהוצעה בעיר שגב שלום, כאשר התרשמות שירות המבחן משלושת המפקחים הייתה חיובית, ואף נקבע לגבי אחד מהם כי הוא מגנה התנהגות אלימה על רקע כבוד המשפחה. עוד טוען הסנגור כי שירות המבחן הושפע מעבירת הרצח המתוארת בכתב האישום, אך עבירה זו כלל לא יוחסה לעורר. הסניגור סבור כי בית משפט קמא ושירותי המבחן הדגישו את חומרת המעשים המיוחסים ואת סירוב העורר לקחת אחריות על העבירה יתר על המידה, ואילו לא ניתן בתסקירי שירות המבחן המשקל הראוי לעובדה שמדובר בעורר נשוי בעל חמישה ילדים, שזהו מעצרו הראשון, ואשר לא הפר את אמון בית המשפט. לטענת הסנגור, ניתן לשחררו לחלופת המעצר שהוצעה בתנאים מגבילים, שיש בה לאיין את מסוכנותו הספציפית. מנגד, המדינה סומכת ידה על החלטת בית המשפט המחוזי. על רקע חומרת המעשים המבוססים על ערך כבוד המשפחה, אין במקרה זה נסיבות מיוחדות שבגינן יש לסטות מהמלצת שירות המבחן.

4.

בערר שמונח לפניי אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, והמוקד הוא בשאלת קיומה של חלופת מעצר ראויה. בנושא זה, בית המשפט קמא שקל בכובד בשני דיונים שונים את נסיבותיו האישיות של העורר, לרבות עברו הפלילי שאינו מכביד והיות מעצר זה הראשון עבור העורר. אלו אובחנו מנסיבותיו של בן-דודו השותף למעשים המיוחסים לו. על כן, הורה בית המשפט פעמיים על בחינת חלופת מעצר בעניין העורר. יוצא שבית המשפט פעל לפי כוונת המחוקק שיש לתור אחר חלופת מעצר ראויה, ביחס לנסיבות העושה והמעשה בתיק המסוים. אולם, לאחר קבלת התסקיר השני, מצא בית המשפט המחוזי כי אין בחלופת המעצר לאיין את מסוכנות העורר. בנוסף להתרשמות החיובית של שירות המבחן מהמפקחים - אותה מדגיש הסנגור בטיעוניו, גם הועלה חשש שהללו נעדרים הבנה של טיב המסוכנות הנשקפת מהעורר.

מכאן, מגיעים לליבת ההכרעה בבקשה זו. חומרת העבירה אינה מהווה, בתור שכזו, את הבסיס להחלטת מעצר עד תום ההליכים, אלא מעשה העבירה על נסיבותיו עשוי להיות אמת מידה בבחינת מסוכנותו של נאשם (והשוו: סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996). מעשי העורר שהוכחו לכאורה מאופיינים בתכנון מראש, אכזריות ונכונות להפר את החוק על פי ספר הדינים האישי שלו. בראיה זו, אין למצוא טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי שמבוססת גם על המלצת שירות המבחן, לפיה החלופה אינה עונה על דרישת הדין, קרי להשיג את מטרת המעצר. במיוחד עתה, כאשר העורר מואשם בעבירה חמורה שהוכחה לכאורה, ישנו חשש שהוא עשוי להתייחס לתנאי החלופה ככפופים לשיקול דעתו. חשש זה עלול לפגוע בניהול התקין של המשפט, על כל המשתמע מכך. רצף המעשים המתוארים בכתב האישום – שימוש באלימות כלפי אחותו, גרירתה לרכב בניגוד לרצונה, וחטיפתה ממקום שהותה – הם כשלעצמם, תוך ניתוקם מהרצח האכזרי שבוצע במנוחה לאחריהם, מעידים על מסוכנותו הגבוהה של העורר. כל אלו מובילים למסקנה שלא נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי.

5.

הערר נדחה.