בש"פ 8707/11 סולטאן חלייסי נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רומנוב ) מיום 3.11.2011 במ"ת 23602-10-11 לעצור את העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו בת"פ 23614-10-11.

נגד העורר הוגש כתב אישום ביום 14.10.2011 בו הואשם בעברות של חבלה חמורה ופציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 335 לחוק העונשין תשל"ז-1977, התפרעות לפי סעיף 152 לחוק ותקיפות שונות לפי סעיף 381 לחוק. על פי הנטען בכתב האישום, מזה זמן התקיים מתח בין עלי סרחאן, דודו של העורר (להלן: עלי ), ועמו שאר המשפחה, לבין משפחה אחרת – משפחת אבו דיאב. ביום 23.9.2011 הגיע עלי לבית משפחת אבו דיאב שבכפר סילוואן כאשר הוא מחזיק בידו אלה וחרב. עלי התקשר לבני משפחה נוספים, שהחלו להתגודד מחוץ לבית כשהם חמושים באלות ובמוטות ברזל. אחד המתגודדים, לפי כתב האישום, היה העורר, אשר הגיע חמוש בחרב, התקרב לאבי המשפחה – מחמוד אבו דיאב (להלן: מחמוד ) – ופגע בו בחרב שבידו. כתוצאה מכך נפגע מחמוד בשורש האגודל של יד שמאל. אשתו ובנו של מחמוד, על פי הנטען, ניסו לחלץ את החרב מיד העורר, ונפגעו אף הם ממנה. העורר המשיך להכות בחרבו את מחמוד, וקרע לו גיד בידו השמאלית.

לנוכח המסוכנות הנשקפת מן המעשים המיוחסים לעורר החליט בית המשפט המחוזי לעוצרו עד תום ההליכים, ומכאן הערר שלפניי.

2.

טיעוניו של העורר מבוססים על שני נדבכים. נדבך אחד נוגע למשקלן של הראיות לכאורה. לדבריו, אלו מסתכמות בעדויותיהם של המתלוננים בתיק, אשר להם אינטרס אישי, פסול ומובהק בהפללתו של העורר, בשל סכסוך בין משפחתם לעורר. העורר הוסיף והצביע על סתירות בעדויות האמורות, שלאחר שטענו לזיהוי ודאי חזרו בהם והביעו חוסר ביטחון באשר לזיהוי המדובר.

הנדבך השני נוגע לקביעת המסוכנות והאפשרות להשיג את מטרות המעצר בחלופה של מעצר בית. לדבריו, מסוכנותו הינה נקודתית ביחס למתלוננים, ועל כן היה מקום להסתפק בחלופת מעצר במקום מרוחק, כפי שהמליץ שירות המבחן בעניינו.

מנגד, בא כוח המדינה ביקש לדחות את הערר, ולהסתפק בראיות לכאורה שהוצגו. לדבריו, הסתירה בעדויותיהם של המתלוננים עשויה לנבוע מלחצים שהופעלו עליהם לחזור מעדותם. באשר לחלופת המעצר, נטען כי היות שמדובר במיקום בבית הוריו של העורר, הרי שנוכח הסכסוך המשפחתי אין בה בכדי לממש את מטרות המעצר ולהוות פיתרון לסכנות המדוברות.

3.

לאחר שעיינתי בחומר ושמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר להידחות. באשר לראיות לכאורה, עיינתי בהודעות המפלילות של מחמוד ואשתו. המשותף להן, שישנו זיהוי ברור לפיו תקף העורר את מחמוד בחרב, כאשר כל אחד מהם הכיר אותו בטרם המקרה. הסתייגויותיו של הסנגור בדבר חזרתם של העדים מגרסתם מקומן בבירור המשפט. אף אם נקבל כי יש בה להחליש את עוצמת הראיות, הרי ראיות לכאורה הינן בנמצא. הוא הדין באשר לטענה שעדי התביעה הינם אינטרסנטיים. ברמה הכללית, נקודה זו – ככל שהיא נכונה – משפיעה על המשקל שיש להעניק לעדויות במהלך המשפט. עוד נטען דבר קיומן של סתירות. ברם הלכה היא כי בשלב הזה "אין די בהצבעה על סתירות בדברי העדים, אלא יש להראות כי הסתירות גלויות על פניהן, וכי הן מקעקעות את הגרסה באופן שלא יאפשר ליתן בה כל אמון ויציגה כמשוללת יסוד" (בש"פ 352/11 ארז איאסי ברי נ' מדינת ישראל , 25.1.2011). לכך יש לצרף את הרשעותיו הקודמות של המערער, לרבות עונש מאסר של שלושים חודשים שנגזר עליו בשנת 2005, והתרשמות שלילית של קצין שירות המבחן, כפי שיובהר.

אף באשר לחלופת המעצר, בנסיבות העניין הכוללות סכסוך אלים בין משפחות, סבורני שבחלופה שהוצעה – שהות של העורר בבית הוריו בבאב אלמגארבה – אין בכדי לקיים את מטרות המעצר. שירות המבחן המליץ על שחרור העורר לחלופה, אך לנוכח מסקנתו, לפיה "קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגותו" של העורר, לא נפלה בהחלטה טעות המצדיקה התערבות.

4.

הערר נדחה.